התורה האריכה בפרשה הקודמת בתיאור הכנסת האורחים של אברהם, כדי ללמדנו מהי מידת החסד.
חילוק יש בין מידת החסד לרחמים. הרחמנות נובעת מתוך פגישה עם מצוקה של הזולת, ופעמים אדם מרחם על עצמו, שאינו מסוגל לעמוד מול מציאות כזאת, והוא נותן לזולת כדי לסלק מעל עצמו את המצוקה. חסד הוא דבר עצמי, ואדם נותן מתוך הבנה שכך צריך לפעול. "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא). איש חסד אינו רק עושה מעשה חסד כשמזדמן לו, אלא רודף ומחפש אחר עשייה כזאת.
כך אמר הקב"ה לאיוב "עדיין לא הגעת לחצי שעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחים נכנסים אליך, אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם למצוא אורחים" (אדר"נ פ"ז). כתב השל"ה (סוף פסחים), "יזהר מאוד בגמילות חסדים, שלא יעבור יום מימי חייו בלי גמ"ח, או בגופו, או בממונו, או בנפשו. וסימנך – 'חסד א-ל כל היום'".
הגמ' בשבת (קד) אומרת שהאות גימ"ל סמוכה לדל"ת, להורות "גמול דלים". ומשום כך פשוטה רגל הג' לכיוון הד' "שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים", ולא להמתין שיבואו.
בזאת מדד אליעזר את רבקה, האם יש בה מידת החסד וראויה להצטרף לבית אברהם, המיוסד על החסד, או שמעשיה נובעים ממידת הרחמנות בלבד. וע"כ אמר: "והיתה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה אלי שתה, וגם לגמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". אם רודפת חסד היא, לא תסתפק בהשקייתו בלבד, אלא תתן מעבר למה שביקשו ממנה.
לכאורה תלמיד חכם שתורתו אומנותו פטור מגמ"ח, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, אך לחז"ל יש הדרכה שונה. כשנתפסו ר' חנינא בן תרדיון ור' אלעזר בן פדת למלכות, אמר ר' חנינא לר' אלעזר שהוא ודאי ינצל, כיוון שעסק בתורה וגמ"ח, ואילו הוא, ר' חנינא, עסק רק בתורה, וכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק. ופירש"י: שאין לו אלוק שיגן עליו. ושאלה הגמ' הרי ר' חנינא עסק בגמ"ח ואף היה גבאי צדקה. ותירצה שאמנם עסק, אך לא כפי שהיה ראוי לו לעסוק. הרי שלפי ריבוי תורתו, כך היה לו להרבות בחסד.
מספרים על חסיד ששאל את רבו אם נכון הדבר שקיפול הטלית במוצ"ש הוא סגולה לשלום בית. ענה לו הרבי שאינו יודע, אך יש לו סגולה ודאית לשלום בית – שיעזור לאשתו לשטוף כלים במוצאי שבת...