רק פסוקים בודדים נכתבו על יצחק. הבולט שבהם, זה שמרטיט בכל פעם מחדש את הלב, מתאר "וַיָּשָׁב יִצְחָק, וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". כמה גדולת נפש וכמה ענווה נדרשת כדי להעמיס על שכמך את העול שנשא אביך, ולהמשיך לפסוע בצעדיו מבלי לבקש לך הכרה ותהלה.
כמו יצחק אבינו, גם אורי לא היה איש של "בארות חדשים". הוא נטל על שכמו את עול הציבור בצניעות, בלי לבקש לעצמו כבוד ומעמד. תמיד במאור פנים, תמיד באהבה גדולה. בעולמו של אורי לא היה דתי יותר ודתי פחות, הוא נתן ממרצו ומכישרונו ללא גבול ולכל דורש, והקדיש את חייו לבניינו של העם היהודי בארץ ישראל. 
בעולמו של אורי לא היה דתי יותר ודתי פחות, הוא נתן ממרצו ומכישרונו ללא גבול ולכל דורש, והקדיש את חייו לבניינו של העם היהודי בארץ ישראל.
תרומתו של אורי למפעל החינוכי הגדול של "הקרן למורשת הכותל המערבי" היא דבר שאין לתארו במילים. לא רק יועץ חכם ומסור מצאנו בו, אלא גם שותף נלהב לדרך, מלא להט ואמונה תמימה.
לא אלך כרכיל למנות כל אוצרותיו וגדולתו שנגנזו, כי לא אעמוד בכך. לא נעצור כוח לגשת אל רשות היחיד אפופת הסוד ועריבת הנגוהות- ולקרוע בה צוהר זורח אל רשות הרבים. לשווא אחפש בנרות את המילים שיתמיירו להיות בבואה לאבל. שדופות כל מילות ההפסד. רשום כל ביטוי החסר, מה נאמר ומה נדבר? רק להתחפר בתוך מעמקי הדומיה מאין מילים, רק לפרוט על השממה שנתהוותה, של מה שהיה ואיננו עוד.
בנו של אורי סיפר איך, כשליווה אותו לטיול לכותל עם בני כיתתו, לימד אורי אותו ואת חבריו לכיתה כי בטרם יניחו את פתק הבקשות שהכינו בין אבני הכותל, עליהם לנהוג כמנהג סידור התפילה, ולהקדים הודאה לתפילה ולבקשה. היום - הכותל המערבי, מתפלליו, מבקריו, עובדיו וכל בית ישראל - הם שאומרים לך תודה, אורי.
תודה על כל מה שעשית, ותודה על השיעור הגדול שלימדת את כולנו בדרך בה עשית – בצניעות המופלגת, במאור הפנים, באהבה ובמסירות שלא היה להם גבול.
הפרשה שקראנו בשבת האחרונה נקראת "חיי שרה", למרות שבה יש את הבשורה הקשה על פטירתה של שרה. כי רק לאחר הסתלקותה הבינו יותר את תרומתה בחייה לאנושות. אין לי ספק כי כולנו נכיר הרבה יותר באובדן ובתרומה של אורי בחייו לכולנו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.