"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". מה היה המקרא חסר אם היה אומר "ויצא יעקב מבאר שבע לחרן"?
אלא כשאדם הולך ממקום למקום, יש שמטרתו לעזוב את מקומו, ויש שמגמת פניו להגיע אל המקום החדש. למשל, "ויסעו מהר ה' " (במדבר י,לג), דרשו חז"ל "כתינוק הבורח מבית הספר". ומנין להם זאת? אלא שהכתוב מספר על יציאתם מבלי לציין את מגמת פניהם, מכאן הבינו חז"ל שאחת היא להם לאן ילכו, העיקר שיסעו מהר ה', לפני שיעמיס עליהם מצוות נוספות.
יעקב נצטווה ע"י הוריו ללכת לחרן, אך כל אחד צווה ממניע אחר. רבקה אומרת "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה וכו', עד אשר תשוב חמת אחיך". עיקר חששה היה שעשו עומד להורגו, וע"כ חשוב היה לרבקה שיעקב לא יהיה כאן. ואילו יצחק אומר לו "לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך". הרי מגמת בקשתו שיעקב יהיה בפדן. ויעקב עשה כדברי שניהם – "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו", היינו ששמע לאמו - לברוח מכנען, ושמע לאביו - ללכת לחרן. זהו שאמר הכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע" – כדבריה של רבקה, "וילך חרנה" – כפי שאמר לו אביו.
רעיון זה קשור גם ליחסי היהודים לא"י. יש העולים לא"י כדי לברוח מחו"ל, ויש המבינים את ערכה המיוחד של א"י, שהיא ארץ החיים, ויוצאים משם להגיע לכאן. ובזה מבואר הכתוב "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם"(במדבר לג). יש מבני ישראל שרצו לצאת ממצרים אך לא היה להם ענין להגיע דוקא לא"י, ויש שידעו ערכה של הארץ וציפו לעלות אליה. משה כתב את "מוצאיהם למסעיהם", היינו, שהיציאה היתה לצורך המסע לא"י, וזו היתה תכלית היציאה. "ואלה מסעיהם למוצאיהם", כנגד אלה שמטרת נסיעתם היתה לצאת ממצרים.
כך פירש הרב קוק את המקרא "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". הרוח מסיעה את העננים ממקום למקום, ובמקום שהיא משליכה אותם, שם ירד הגשם. אך היונים חוזרות אל ארובותיהן כי שם ביתן. כך ישנם יהודים המגיעים לארץ כעננים המובלים במקרה ע"י הרוח, ויש המגיעים לארץ כיונים כי שם ביתם.
גם הפסוק "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". מתפרש, לדרכנו, על יהודים הבורחים ממצוקה שבארץ אויב, ולעומתם יש שעולים כבנים השבים לגבולם.