מה לדעתכם מביא את האושר, העוני או העושר?

אנשים רגילים למתוח קו בין העושר לאושר, כביכול ככל שהאדם יצבור יותר נכסים, כך יגדל אושרו, וככל שיתמעטו נכסיו, כך יתמעט אושרו. בעוד שלמעשה אין קשר בין הדברים, ופעמים רבות הדבר הפוך בתכלית. רבים העשירים הטרודים בדאגות ובמרדף אחר רכוש, ולעומתם רבים האנשים הפשוטים החיים בדלות אך שמחים ומאושרים ובביתם גילה ודיצה.

פרדוקס זה, מקבל חידוד נפלא בפרשתנו:

יעקב ועשיו נפגשים לאחר שלושים וארבע שנים של נתק מוחלט. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש מעשיו לקבל ממנו את המנחה ששלח אליו שכללה עיזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו מסרב בתחילה, אך לבסוף ניאות.

הבה נטה אוזן לדו-שיח בין השניים, ונבחין בהבדלי הניסוח הדקים שביניהם. שואל עשיו את יעקב: "מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי?", כלומר, מדוע שלחת אלי את כל הצאן והבקר הללו? יעקב משיב כי ביקש למצוא חן בעיניו, אך עשיו דוחה את המתנה: "ויאמר עשיו יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך". אולם יעקב ממשיך להפציר בו לקחת מנחתו מידו, ומנמק "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל".

הרב כלי יקר מבחין בין התנסחותו של עשו לסגנונו של יעקב, ומסיק שבהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה השוני בין השניים. בביטוי "יש לי רב", בו השתמש עשיו, אנו מזהים חוסר סיפוק. כאילו אמר: יש לי הרבה אמנם, אבל אין לי הכל, ויש עדיין מקום לשיפור מצבי הכלכלי. המלה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה של המרדף אחר החומר מתוך דמיון ששם חבוי האושר. יעקב לעומתו, מתבטא על רכושו "יש לי כל". לכאורה, התבטאות זו תמוהה, שכן למי באמת יש את הכל? אלא יעקב מבטא את הרגשתו, שהינו שמח בחלקו וחש שיש לו הכל ואינו חסר מאומה. ובל נשכח, זהו אותו יעקב, שכאשר ברח מעשיו, לא ביקש כי-אם "לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ).

ובמה טמון ההבדל בין השניים? בנקודת האמונה! יעקב אבינו, באמונתו הגדולה, יודע כי כל רכושו מגיע מאת הבורא, ולכן מדגיש הוא לעשיו "חנני אלוקים". תפיסה זו הביאה את יעקב לשנן תדיר לעצמו: "הרי הקב"ה חפץ בטובתי, ואין גבול למה שהוא מסוגל לתת, ואם הוא בחר להעניק לי רכוש במדה כזו ולא יותר, כנראה שיש לכך סיבה. הוא יודע בדיוק מה טוב עבורי, ואת זה הוא מעניק לי". למעשה, יעקב העביר לעשיו את המסר שגם אחרי שהוא יקח ממנו את כל המתנות ששלח לו, עדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, אין זה פוגע בתחושתו שיש לו את כל מה שהוא צריך. השקפתו של עשיו לעומתו, שונה לחלוטין. הוא אינו מסכים עם העיקרון שהכל מתנת חנם מהבורא, ובטוח שכל ממונו ורכושו – הגיעו לו הודות לכוחו וכשרונותיו. ממילא כל הזמן הוא חי בהרגשה מתמדת של חוסר שאינו יודע שבעה. יש לו מאה, אך הוא רוצה מאתיים, וכשאינו מצליח להשיג את מבוקשו, הוא שוקע בעצבות ובמרמור. גם קשה לו לראות את חברו מצליח, ותחושת הקנאה והתאווה אוכלות את לבו.

הבה נתבונן, אדם בעל תודעה כמו של יעקב, הוא הרי האדם המאושר ביותר, שכן אושר בא כתוצאה מסיפוק, והוא תמיד חש שיש לו הכל. לאדם כזה, אין צורך ביתרה גדולה בבנק כדי להרגיש מאושר. וכבר למדונו חז"ל כי "איזהו עשיר – השמח בחלקו".