היה היה פעם עורך לילה זקן. הוא עשה את העבודה שלו כיאה וכראוי. הוא היה גאון בניסוח כותרות שמכרו עיתונים. הוא ממש לא סבל טקסטים מרושלים. פעם אחת הוא רתח על כתבה מרושלת כל כך עד שקרע את כתב היד לגזרים ואכל אותם.
העורך הזקן פשוט לעס את פיסות הנייר ובלע אותן. אחר כך הוא אמר: 'הדבר הזה לא ראוי לצאת לאור אלא רק כפסולת הגוף". על העורך הזה מספר הנינג מנקל בספרו המדהים והמומלץ 'הסחת דעת'.
אני מבקש לטעון כרבים וטובים ממני שהעיתונות מהסוג הנפוץ בישראל חוטאת למטרתה העיקרית כשומרת ראש של הדמוקרטיה האמיתית. ולכן, רוב הכתבות והדיווחים שאנו מוצאים בעיתונות היום, בהחלט מתאימות להגדרה של עיתונות צהבהבה וראויות למעשהו של העורך הזקן.
בהמשך למדתי מאותו עורך זקן, שבעיתונות יש שני סוגים של כתבים: כתבים החופרים באדמה כדי לגלות את האמת. הם עומדים בתחתית הבור ומעיפים למעלה בוץ וחצץ, כמו ג'וליאן אסאנג' ב'ויקיליקס' ואן קולטר ב'בגידה', אוריאנה פאלאצי' וסלמאן רושדי ותאו ואן גוך. אבל מעליהם למעלה עומדים אנשים אחרים וגורפים את כל הבוץ והחצץ בחזרה לבור. גם הם עיתונאים. בין אלה מתקיים דו קרב נצחי. 
אנשי הכוח תמיד מקיפים את עצמם בחברות ניקיון וקבורה סמליות. יש די והותר עיתונאים שלא מהססים למכור את נשמתם כדי לשמש להם שליחים. לגרוף בחזרה את הבוץ והחצץ. לקבור את השערוריות. לשמור על מראית עין של אמת, להבטיח את אשליית החברה הנקייה והצחה כשלג. 
יש עיתונאים שרוצים לחשוף ולגלות, כמו אפרים קישון, כמו מיקי רוזנטל ב'שיטת השקשוקה', כמו רותי איזיקוביץ ב'תכלית ראויה'. ויש עיתונאים אחרים שמשרתים את בעלי הכוח ועוזריהם בהסתרת האמת.
אנשי הכוח תמיד מקיפים את עצמם בחברות ניקיון וקבורה סמליות. יש די והותר עיתונאים שלא מהססים למכור את נשמתם כדי לשמש להם שליחים. לגרוף בחזרה את הבוץ והחצץ. לקבור את השערוריות. לשמור על מראית עין של אמת, להבטיח את אשליית החברה הנקייה והצחה כשלג.
עד כאן למדתי מהעורך הזקן שהכרתי מספרו של הנינג מנקל. ואכן, את האמת על אולמרט, ועל מימדי השחיתות חשף העיתונאי הלוחם דן מרגלית, בספרו 'התפכחות'. עיתונאי לוחם שהגדיל לחשוף אמיתות שאסור לשכוח, הוא מרדכי גילת, אשר בספרו 'קללת דרעי', הרחיב מאוד את תמונת המצב האמיתית של הפוליטיקאי/ם העכור/ים ביותר העולה/ים על הדעת. יואב יצחק לימד אותנו פרקים מצוינים בעיתונות הלוחמת בספרו "עגל הזהב – הסיפור המלא על קונצרן כלל", ובפרשיות שחשף, כגון: פרשיית הולילנד.
ולכן, באתי כאן להתחזק ולהתרפק על עיתונאים לוחמים ואמיצים שרוצים לחשוף ולגלות. בסודם תבוא נפשי. כאלה הן שושה גרינפלד וחני לוז. כאלה הם חגי סגל ואהרון רול ודוד בדין. כאלה הם ערוץ 7 ו'גלי ישראל' ו'נאמני ארץ' ו'ישראלי פטריוטי' ו'רוטר' ו'חדשות מחלקה ראשונה'.
והמשימות שיש לפניהן רבות: מי זאת ציפי ליבני? (כתב על זה עוד עיתונאי לוחם גדול והוא זאב גלילי). מי זה אהוד אולמרט? מי זה אהוד ברק? מי זה שמעון פרס? מי זה יוסי ביילין? מי הם האנרכיסטים ומי הם הארגונים האנרכיסטיים בארץ ובחו"ל הפועלים לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית?
מי זאת הישות הפלסטינית והאם יש כזאת (על כך כתבה עיתונאית לוחמת ושמה ג'ואן פיטרס)? מה הם המטרות האמיתיות של הרש"פ ושל החמאס? מה האמת על תהליך השלום? מה מלמדים בבתי הספר של הרש"פ והחמאס על ישראל ועל היהודים? מי זאת התנועה האיסלמית בישראל ומה הן מטרותיה?
מה האמת על גירוש גוש קטיף ומדוע המתנחלים נרדפים עד צוואר?
ולסיכום, מי הם האויבים של מדינת ישראל הבאים מתוכה ונגדה? מי הם האויבים הסובבים את מדינת ישראל ומה הם יכולותיהם ותכניותיהן האמיתיות? האם הדור הצעיר בנוי ומוכן להתמודדות עם אתגרים אלה? מה ניתן לעשות ומה חייבים לעשות כדי שמדינת היהודים תנצח בטווח הקצר, הבינוני והארוך.