חג החנוכה נקרא על שם חנוכת המזבח שנעשתה על ידי בית חשמונאי. לאחר שהיוונים נכנסו להיכל הם טמאו את בית המקדש בכדי לממש את מטרתם של "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". וכשבאו החשמונאים לבית המקדש, פינו את ההיכל וטיהרו את המקדש "והדליקו נרות בחצרות קדשך". משום כך נקרא חג זה בשם : חנוכה.
נשאלת השאלה מדוע רק חנוכת מזבח זו של בית חשמונאי מצויינת על ידינו, ואילו חנוכת המשכן של דור המדבר באחד בניסן אינה נזכרת על ידינו, למעט אמירת פרשת חנוכת הנשיאים בימים הראשונים של חודש ניסן? כמו כן חנוכת בית ראשון ע"י שלמה המלך כלל וכלל אינה מצוינת, וכך גם חנוכת בית שני?
אמנם רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה כותב שהשם: "חנוכה" הוא ע"ש חנוכת בית מקדש שני אשר אירע בתאריך זה, כפי שמסופר בספר חגי, כמאתיים שנה לפני חנוכת החשמונאים. ובזה מתרץ את הקושיה המפורסמת של הבית יוסף מדוע חוגגים שמונה ימים ולא שבעה ימים, שהרי הנס היה שבעה ימים בלבד כי הרי היה בפך שמן להדליק ליום אחד? ומשיב: שהיום הנוסף הוא משום חנוכת בית המקדש השני שהיתה בימי חגי הנביא. אך זה קשה להבין מדוע רק מאתיים שנה אחרי בנין בית שני נזכרו לציין את חנוכת בית שני? כמו גם מדוע לא מציינים את חנוכת בית ראשון?
י"ל שאנו לא מציינים את חנוכת בית המקדש והמשכן משום שבעוונותינו הרבים חרבו בתי מקדשינו וגלינו מארצינו. אולם חנוכת המזבח של בית חשמונאי מצוינת על ידינו ונחגגת משום שהיא נצחית, וזאת מדוע? כי חנוכה זאת באה ממסירות נפש של מתתיהו ובניו אשר חרפו נפשם למרות היותם מעטים וחלשים לעומת היוונים. מסירות נפש זו היא נצחית, היא מלווה את עם ישראל בכל שנות הגלות. ולא בכדי נאמר שנרות החנוכה לא יתבטלו לעולם, וחג זה הוא האחרון שנקבע לדורות. כי יסודות אלו של בית חשמונאי הם שליוו ומלווים אותנו בכל שנות חיינו ושומרים על קיום עם ישראל בכל מצב.
כל מיקומו של בית המקדש על הר המוריה נובע משום מסירות הנפש. שהרי שאלו כבר מפרשים רבים מדוע נבחר הר המוריה שעליו יוקמו בתי המקדשות ולא הר סיני שעליו ניתנה תורה? לו היו שואלים אותנו על איזה הר לבנות את בית המקדש כל אחד מאיתנו היה משיב: הר סיני! שהרי ללא תורה אין קיום לישראל והוא הבסיס להשראת השכינה בישראל. אעפ"כ נבנה בית המקדש על "הר המוריה" משום שעליו פשט יצחק את צווארו למסור נפשו למען הי"ת וזהו בסיס איתן וחשוב יותר לבית המקדש.
הרב מפוניבז' זצ"ל הוזמן לשאת דברים בחנוכת בית הכנסת במושב יסודות באחד מימי החנוכה בשנת תשכ"ו, שם הסביר בין השאר את נוסח ההודיה שאומרים בתפילה ובברכת המזון: "על הניסים ועל הנפלאות... ועל המלחמות" (לפי חלק מהנוסחאות). הוא שאל בפליאה כאיש משתומם: מהו שאנו מודים "על המלחמות"? וכי אוהבי מדון אנחנו שעל חרבינו נחיה, ששמחים כביכול על שזימן לנו ה' מלחמות? וכי אינו מתאים יותר שנודה על הנצחונות שבהם מיגרנו את האויב?
אלא השיב ואמר: להודות על הנצחון- עדיין מוקדם מידי. הלא המלחמה ביוונים היתה מלחמה רוחנית בעיקרה, מלחמת הקדושה נגד הטומאה, והנצחון הסופי לא יהיה אלא בעת שיבוא משיח צדקנו... אולם בינתיים "מודים אנו על עצם הדבר שאנו נלחמים" על כך שבכל המצבים הקשים ביותר, כשהטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל, יהודים אינם נכנעים, אלא נלחמים בעוז על יהדותם..
יש להוסיף כי המלחמה היא ביטוי למסירות הנפש שנשארה לנצח ונחקקה בחייו של עמינו, ובעבורה אנו זוכים לגילויים רוחניים ולהישגים גשמיים בכל דור ודור.
בימי חנוכה אלו עלינו לזכור את מסירות נפשם של החשמונאים ולהפיק לקח מהימים ההם לזמן הזה. כי הרי שאלו בגמרא במסכת ברכות (דף כ') שרב יהודה כשהיה שולף את נעליו להתפלל ירד מיד גשם ואנו למרות שמצערין את עצמינו ומתפללים וצווחים לא משגיחים בנו? ומשיבים:הראשונים מסרו נפשם על קדושת ה' ואילו אנו לא מוסרים עצמינו על קדושת ה' . אם גם אנו נגלה מסירות נפש לה' נזכה לניסים ונפלאות כבימים ההם גם בזמן הזה.