בימים אלו שרוי עם ישראל בקדחת בחירות. כולנו מחפשים מנהיג.
לכאורה, לאדם מהשורה שאלת המנהיגות פחות נוגעת באופן אישי, שהרי הוא המונהג ולא המנהיג, ובכל זאת במדינה דמוקרטית הציבור מגלה עניין רב בנושא זה. ישנה תחושה אמיתית שהעניין נוגע לכולנו, ומכאן התובנה שהתכונות הנדרשות להנהגה הן תכונות טובות המרוממות כל אדם.
גם בפרשיות השבוע עולה ומתבלטת דמותו של מי שהופך אט אט למנהיג האחים, אבי שבט המלכות בישראל – יהודה. יהודה יורש את המנהיג הטבעי, בכור האחים – ראובן. נמצא שמההשוואה בין ראובן ליהודה ביכולתנו ללמוד על התכונות הנדרשות להנהגה.
יעקב אבינו נוזף בתכונותיו של ראובן, בהתייחסותו למעשהו עם בלהה, בשתי מילים – "פחז כמים". תכונת הפזיזות עמדה לראובן לרועץ. תכונה זו שוזרת את מעשיו של ראובן, וגורמת לו להחמצות רבות. אופיינית היא לבכור ההולך ראשון, ובפרט לבכור כראובן שנולד מתוך קפיצתה של לאה קדימה לנישואין עם יעקב, מעשה 'זריז ונשכר' שהצמיח אישיות 'זריזה ומפסידה'.
כך הם הדברים אצל שבט ראובן כולו, המבקש לנחול בעבר הירדן המזרחי, קודם שראה את טובה של ארץ ישראל המערבית. זוהי פזיזות, שהרי גם אם מעבר לירדן מזרחה יש שטחי מרעה נרחבים, יתכן ובעבר השני יש אדמות טובות יותר, חבל להכריע קודם שרואים את כל האפשרויות. בבחירה זו, מיצב שבט ראובן את עצמו כשבט צדדי הרחוק ממרכז העניינים ונדחק משדרת ההנהגה. (מעניין, שכל הנוחלים ממזרח לירדן הם בכורים – ראובן, גד ומנשה).
תכונה זו מבדילה בין ראובן ליהודה בשני סיבובים נוספים. הראשון – בעת מכירת יוסף. ראובן שואף להציל את יוסף מיד אחיו, אך בעת כעסם הוא חש שאין ביכולתו להצילו ולהשיבו לאביו. לפיכך, הוא נאלץ לנהוג בערמה ההפוכה מדרכו של מנהיג, העומד על שלו בתקיפות, והוא מסתפק בהצעה להשליכו אל הבור. בבור – יוסף נתון בסכנת נחשים ועקרבים, ולחז"ל יש ביקורת על ראובן שלא נשא את יוסף על כתפו חזרה לאביו, אך כזה הוא ראובן הנחפז לפעול, וחש שאין ביכולתו לפעול בשלמות.
לעומתו, יהודה ממתין בסבלנות לשעת כושר. לאחר שהאחים אכלו ונרגעו ('על בטן מליאה'), הוא מציע את ההצעה הטובה בעיניו – מכירת יוסף. כעת, לאחר ההמתנה, החבורה בשלה לשמוע ולקבל – "וישמעו אחיו", ומתרגם אונקלוס – "וקבילו אחוהי".
כך גם בנוגע לבנימין. האחים חוזרים ממצריים, ומספרים ליעקב על מאסר שמעון והפתרון הבעייתי של לקיחת בנימין. בתוך סערת הרגשות של השמועה הרעה, כבר מציע ראובן – "את שני בני תמית...", ודבריו נדחים. לעומתו, יהודה ממתין עד שיכלה המזון מהבית, ותחלחל תודעת הבעיה, ורק לאחריה הוא מציע את הפתרון – "אנוכי אערבנו". ואכן, יעקב סומך על מילותיו של יהודה.
תכונה זו של סבלנות, שליטה עצמית, ויכולת לפעול בעיתוי הנכון מזכה בהנהגה גם בהמשך הדורות. שאול המלך מצטווה להמתין עם הקרבת הקרבנות בטרם קרב לבואו של שמואל הנביא. לאחר שהמתין שבעה ימים עד בוש, העם החל להתפזר, והוא נלחץ והחל להקריב את הקרבן. ברגע הזה הופיע שמואל ואמר לו שבמעשה זה הפסיד את נצחיות ממלכתו.
לעומתו, דוד המלך הצטווה לשכב במארב לבוא הפלשתים עד אשר ישמע את צעדים בראשי הבכאים. הוא המתין בסבלנות עד שהפלשתים כמעט ודרכו על צבאו, ואז קם, הסתער וזכה.
יכולת השליטה העצמית והסבלנות, נובעת מביטחון עצמי וביטחון בה' הנדרשים למנהיג. בחוסר ביטחון אנו נלחצים ועושים מעשים פזיזים. תכונות אלו חשובות לכל אחד מאיתנו, לדעת להמתין ולעשות את המעשה בזמן הנכון ובשיקול דעת.
יחד עם זאת, בהגיע העיתוי הנכון חשוב לעשות, ולא להמשיך להמתין. יהודה קם מול יוסף באומץ רב, וקיים את הבטחתו לאביו בנוגע לבנימין. שנזכה להנהגת אמת, ולרכישת תכונות חשובות אלו.