הרשימה השמית בתחילת שמות, חוזרת על הרשימה השמית בפרשת ויגש, הבאה בירידת המשפחה למצרים, ועל שמה נקרא הספר כולו.
אלא שבניגוד לשמות הבאים מצרימה בספר בראשית, פותח ספר שמות בקורות משפחה אחת שאין לה שמות. "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". ותהר האשה ותלד בן, ללא שם. ותתצב אחותו, ללא שם, מרחוק לדעה מה ייעשה לו. על אחיו התורה כלל לא מיידעת ולא מפרטת. פרק א של השמות הבאים, עומד בניגוד לפרק ב של הנפשות האנונימיות והבלתי מזוהות.
בספר בראשית למדנו על תופעה רחבה של יילודים, הנקראים בשם על ידי האם. מיד עם הלידה קוראת האמא שם לבנה. כך קוראת חוה לבנה קין, כך קוראת לאה שמות לבניה, כך קוראות האמהות שמות לילדי השפחות, וכך קוראת רחל שמות לבניה. אך במשפחת לוי בספר שמות, אין קריאת שם לבן הנולד. התורה גם לא מיידעת אותנו מהו השם שנתנו לו הוריו. אך את זאת התורה מיידעת, שהשם הבא לאורך כל התורה ניתן לילד על ידי בת פרעה.
אם במהלך הפרשה מביאה התורה לידיעתנו שאחיו של משה הוא אהרן, הרי שאחותו נשארת אנונימית, למרות ועל אף שהיה לה תפקיד מכריע בהצלת הילד, שהתורה מדגישה אותו. אחות אהרן ולא אחות משה, מוזכרת לראשונה רק אחרי יציאת מצרים: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה". עמרם ויוכבד הורי הילד, מוזכרים רק בפרק השישי של הספר. והלא דבר הוא.
אין זאת אלא, שהתורה מתארת לנו קורות משפחה אחת במצרים, שהיא אנונימית לחלוטין. גם הבן הנולד להם הוא אנונימי, גדל בבית המלך המצרי, ואין מסופר עליו דבר יותר משישים שנה. התורה בכוונת מכוון, מתארת משפחה ללא חיי משפחה נורמטיביים. ללמדנו שהילד הנולד להושיע את ישראל מכוון כולו מלמעלה. הוא אינו נולד ואינו חי בצורה רגילה וטבעית. הוא גדל באופן יוצא מן הכלל, ומוכן כולו לקראת המשימה האלוקית שמיועדת לו.
המשפחה האנונימית נטולת השמות, יוצרת רושם אצל הקורא שיש לפנינו מהלך אלוקי ולא אנושי. אין כל התערבות אנושית במהלך האירועים שעוברים על משה. איננו יודעים מי האבא מי האמא מי האח ומי האחות, על אף שהם חלק מהתהליך הגאולתי. מטרת הילד מהתבה, הרואה בסבלות אחיו, והעומד מול סנה בוער באש, הוא להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ולזה מכוונים לידתו מעשיו ושליחותו.
באותו אופן מבארים פרשנים את העדרותו של משה מהגדה של פסח. לכאורה היה מקום להזכיר את הגואל הראשון בשמו, כיצד קיבל את השליחות, ומה הוא עשה כדי להוציא את ישראל ממצרים. העדרותו מלמדת שזה משה האיש הוא שליח ה' לגאולה, שאין לו משל עצמו דבר. הוא היד של הקב"ה המכה את מצרים, והזרועה הנטויה שלו להוציא את ישראל מעבדות לחירות. בעל ההגדה לא מכתיר אותו בשום כתר, ולא שומר לו שום מקום בגאולה.
השמות הבאים מצרימה הם תזכורת לספר בראשית. המשפחה שירדה למצרים בשבעים נפש, הפכה לעם. "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותימלא הארץ אותם". עם שלם המשועבד תחת הממשל הפרעוני וזועק מן העבודה הקשה, משווע לגאולה הבאה מאת ה' . אין מושיע שקם לישראל כגדעון או יפתח. יש מושיע שאין לו משל עצמו דבר, והוא ידא אריכתא של ה', המוציא לפועל את רצון ה'.
היעלמות דמותו של משה בתחילת שמות, מלמדת שהכל מהשמים. לא אביגדור נולד ולא עמרם ויוכבד מולידים. לא מרים שומרת על התבה ולא אהרן אחיו של הילד. כך רוצה התורה להביא לידיעתנו את ההבדל בין משפחה לעם. משפחה של ספר בראשית היא פנים ושמות. עם של ספר שמות הוא עם אלוקי הזוכה לגאולה אלוקית, מתוך הבטחה ושבועה לאבות שדור רביעי ישובו הנה.
אך הגואל האנונימי של תחילת הספר הוא שגם מוביל את העם לייעודו, והוא שגם נותן תורה לישראל שנקראת על שמו. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג). מה שהיה בלי שם בתחילה, הפך להיות נותן התורה בעלת השם לדורות. הגואל הראשון הוא שמעביר את שרביט הגאולה לגואל האחרון. "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". הגאולה האחרונה מתחילה כאן.