רבי ישראל משקלוב, מגדולי תלמידי הגר"א, עלה לארץ בראש שיירה גדולה של תלמידי הגר"א ובני משפחותיהם. העולים הגיעו באנייה לנמל עכו, ומשם יצאו בשיירת חמורים לכיוון צפת.

בדרכם ראו העולים החדשים, לראשונה בחייהם, עצי זית. רבי ישראל, נרגש ונפעם מהמפגש הראשון עם פרי משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, עצר את השיירה, וכל אחד מאנשיה קטף חופן זיתים. רבי ישראל בירך ראשון "שהחיינו" עם שם ומלכות, ואחריו ברכו בהתלהבות כל העולים, ובשמחה עצומה נגסו בפירות.

עד מהרה התוודעו העולים לטעמו המר של הזית הטבעי, ורצו לפלוט את אשר בפיהם ולהשליך לארץ את הפירות שנותרו בידיהם. "מרים הזיתים, מרים..." – נשמעו צעקות מכל עבר.

"חס ושלום!" - ענה רבי ישראל. "חלילה לנו מלומר על פירות ארץ ישראל כי מרים הם! פירות ארץ ישראל לעולם מתוקים הם!", והמשיך לאכול את חופן הזיתים עד תומו.

רבי ישראל, שחכם גדול ופיקח היה, הרגיש כמו כולם במרירותו של הזית, אך הוא ידע גם את הסוד שלימדונו חז"ל, שלאחר שכובשים ועובדים על הזית מגלים שבתוך המרירות מסתתרת המתיקות.

סוד גדול זה למדנו ביציאת מצריים המתרחשת בפרשתנו. ישראל שקועים ב- מט' שערי טומאה. למתבונן מבחוץ נראים הם מרים כמצרים. אך בחצות הלילה, בעת שהחושך נמצא בשיאו, מתחיל לנצנץ אורו של היום החדש. הקב"ה פוסח על בתי בני ישראל המצויים בין בתי המצרים, ובכך מבדילם זה מזה, ולפתע מתגלה פנימיותם של ישראל. "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי".

סוד גדול זה מתגלה תמיד בתקופה זו בשנה. בימי החורף, מבחינה חיצונית הבריאה כולה שרויה בתרדמת. העצים בשלכת, בעלי חיים רבים שרויים בתרדמת חורף או מכונסים במאורותיהם, והשדות עומדים בשיממונם. הלילות ארוכים והימים קצרים, וגם בשעות היום - העבים מכסים את עין השמש החורפית והקרה, ואפלולית שורה על פני היקום. האדם מסתגר בביתו החמים, ועגמומיות ממלאה את הלבבות.

אולם בפנים מתחוללים תהליכי חיים כבירים. המים החיוניים כל כך לקיום העולם יורדים מן השמים ומרווים את האדמה, והבריאה כולה הולכת ומתמלאת בכוחות חיים חדשים. כוחות סמויים אלו יפרצו החוצה עם בוא האביב והקיץ - השדות יתכסו במרבדים ירוקים, העצים יתנו את פרים בעין יפה, ובעלי החיים ימליטו את צאצאיהם. חלוקה זו ביטא רבי נחמן מברסלב באומרו - "חורף הוא מבחינת עיבור וקיץ מבחינת לידה" (שיחות הר"ן צח), בחורף אנו מתמלאים בכוחות פנימיים, ובקיץ מגלים ומביאים אותם לידי מימוש.

גם עם ישראל עובר בתולדותיו תהליך דומה. ישנן תקופות של גלות, ולעומתן תקופות של גאולה. בגלות נראים ישראל מבחוץ כשרויים בחושך ובתרדמת, אולם מבפנים הם מתקנים את עצמם, ומתמלאים בכוחות חיים שיפרצו בבוא הגאולה.

בימי החורף, עומדים בשלכת עצים רבים. בור גמור חושב שעצים אלו מתים, אולם הבקי באורחות חיי העצים יודע מראש שעוד רגע העץ יתעורר לחיים. רואה הוא שהעץ כבר שתה מספיק מים, והנה הנה העץ יניץ נץ, יחנוט פרי עד שלבסוף יתכסה במרבד עלים ירוק ויניב את פריו המתוק והעסיסי.

זהו ט"ו בשבט. חז"ל ראו שביום זה כבר "יצאו רוב גשמי שנה" (ר"ה יד.), "ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (רש"י שם). בחוץ החורף עדיין משתולל במלוא עוזו, אבל חז"ל כבר יודעים שהגיע הרגע בו מתחיל להתרקם תהליך הפריצה החוצה.

כך היה גם בדור שלאחר גירוש ספרד - דור מקובלי צפת, הדור שיסד את מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט. ישראל היו שרויים במשבר עמוק, חשכת הגלות הייתה במלוא עוזה. היו שחשבו - אבדנו, נגזרנו לנו. אבל גדולי ישראל ידעו שהגיע ט"ו בשבט. דרשו הם ש - רנ"ב, שנת הגירוש, בגימטריה "מזרה", "מזרה ישראל יקבצנו". הגאולה לא באה מיד, הקיץ עוד לא הגיע, אולם הנץ - הפרי הקטן חונט מעתה. החל התהליך של הצמחת הפרי השלם של העולם.

סוד זה לוחשים לנו פירות ארץ ישראל. הארץ נקנית בייסורים, והפירות הטובים מבטאים את המתיקות הנולדת מתוך המאמץ והמרירות. בימים אלה, כשאנו מתכוננים לט"ו בשבט, ראוי שנשתדל להדר ולהכין לסדר שפע של פירות חיים ויבשים שכולם מברכת ארצנו הקדושה.