חובת העמידה בתפילה ובקריאת התורה
הגמרא אינה מביאה מקור להלכה כי יש לעמוד בשעת התפילה. לעומת זאת, לגבי העמידה בקריאת התורה מצינו ברוקח (נג), ציטוט מהירושלמי שאינו לפנינו, המתייחס לחובת העמידה בעת קריאת התורה:
ואמרו חז"ל אסור לקרות בתורה בסמיכה. מהא דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן איקלע לההוא אתרא, חזא ההוא גברא דהוה קרי בסמיכה, א"ל אסור לך. שנאמר: 'ואתה פה עמוד עמדי'. אמר לו, בעל בשר אני והתיר לו. אבל שאר בני אדם אסור, וכל שכן לתפלה אסור לסמוך.
המרדכי בברכות (טו) מוסיף: "וכל שכן בתפילה שנאמר: 'לעמוד לשרת' ".
האם העמידה מעכבת את התפילה
מכמה מקומות במשנה ובגמרא מוכח שהעמידה אינה מעכבת את התפילה. במשנה בברכות (ד,ה-ו) שנינו: "היה רוכב על החמור - יֵרד, ואם אינו יכול לירד - יחזיר את פניו... היה יושב בספינה או בקרון או באסדא - יכוין את לבו...". רואים בבירור שכשאין יכולת לעמוד יוצאים ידי חובת תפילה גם בישיבה.
בגמרא בברכות (ל,א) ישנו דיון על אדם היוצא לדרך והתלבטות החכמים שם היא מה עדיף: תפילה מעומד או סמיכת גאולה לתפילה. כלומר, לכל הדעות תפילה בישיבה בדרך הינה תפילה. הגמרא ממשיכה ומספרת כי רב אשי היה מתפלל "בהדי צבורא ביחיד מיושב" ואחר כך היה שב לביתו ומתפלל מעומד. תוספות מביאים בשם הר"מ כי התפילה במיושב הייתה כדי לקרוא ק"ש בזמנה, והבית יוסף (צד) הסיק "שמי שמתפלל מיושב מדינא חייב לחזור ולהתפלל מעומד". וכך הכריע בשו"ע (צד, ט). לעומת זאת, שיטת רש"י היא שרב אשי חזר על תפילתו כדי לכוון את ליבו, ולא משום שלא יצא ידי חובה בתפילה מיושב. הרמב"ם בהלכות תפילה (ה, א) מנה את העמידה כאחד הדברים שצריך להיזהר בהם אבל אינם מעכבים. גם הטור לא הביא את השיטה שלפיה צריך לחזור על התפילה. המגן אברהם (ס"ק יא) ציין על דברי השו"ע שלא נהגו להתפלל שנית וסמכו על שיטת רש"י. גם הט"ז (ס"ק ה) חלק על פסק המחבר והרבה בראיות, והמשנ"ב כותב: "ולדינא הסכימו האחרונים שאין צריך לחזור ולהתפלל שנית".
בראשונים מצינו הרחבה של תפילה במיושב גם לחולה. הרמב"ם בהלכות תפילה (ה,ב) פוסק: "חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו", והכסף משנה על אתר מביא בשם רבנו מנוח: "והוא שיכול לכוין, שאם לא כן טוב שלא יתפלל. וכ"כ הריא"ג. והוסיף עוד, דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל. ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות, שיהיה כורע מעומד, יעמוד" וכן הכריע מרן גם בשו"ע (צד,ו). אומנם יש להעיר שבהגהות מימוניות (ב) ובכלבו (יא) מובא שרש"י לא התפלל בחוליו, ברם, בשו"ת תרומת הדשן (כתבים, נז) באר את שיטת רש"י, לאור המקורות שהבאנו לעיל שמהם משמע שהעמידה אינה מעכבת, והסיק שרש"י היה במצב שלא יכול היה לכוון דעתו כלל, ורק משום כך לא התפלל בשכיבה, והבית יוסף מביא את תשובת תרומת הדשן. יש שלהוסיף שביחס לחולה בודאי לא נאמר שצריך להתפלל שוב ומסתבר שתפילתו הינה תפילה לכל דבר.
כבוד הציבור
בירושלמי במגילה (ד,א) ישנו דיון על עמידה בעת קריאת התורה: "זה שהוא עומד לקרות בתורה, מפני מה הוא עומד? מפני כבודה או מפני כבוד הרבים?". אין המקום להאריך בסוגיה זו, לענייננו חשוב, שהשו"ע (קמא,א) התיר למי שהוא בעל בשר לסמוך בשעת קריאת התורה, וכפי שראינו מהרוקח על פי הירושלמי – סמיכה אינה כעמידה. המשנ"ב על אתר (בעקבות האחרונים) כתב כי בדיעבד מי שקרא מיושב אינו צריך לקרוא שוב.
המרותק לכסא גלגלים
לאור הנ"ל, ברור שאדם המרותק לכסא גלגלים, אינו צריך לחזור על התפילה ולכן יכול להיות שליח ציבור. יש להוסיף כי גם לשיטה שמחייבת חזרה על התפילה – הדברים אמורים רק לגבי מי שיכול לעמוד באופן עקרוני, אלא שכרגע אין ביכולתו לעשות כן והדבר עשוי להפריע לכוונתו. בשו"ת במראה הבזק (ז, 38) הגיעו למסקנה דומה והוסיפו משפט שראוי לחזור עליו: "אדרבה, כבוד הציבור הוא במתן האפשרות גם לאנשים עם מגבלה רפואית להשתלב בחיי הקהילה כשווים עד כמה שניתן".
אחרי הכתיבה העירני דודי הרב ישראל רוזן שליט"א שבתחומין ד' נמצא מאמר מקיף של הרב עזרא בצרי, והוא הקדים אותנו באותה מסקנה, ובסוף דבריו כתב:
אין כל חשש בזה כאשר הציבור מסכימים שחזן כזה שמוכרח לשבת יהיה שליח ציבור, שמותר לכתחילה לעשות כן, אלא כשיש עוררין רצוי לברוח ממחלוקת. אבל המעוררין עושין שלא כדין, ומחמירים כביכול בדבר שלא צריך להחמיר, ומלבינים פני אדם מישראל שזה גרוע משופך דמים...