עם ישראל יוצא ממצרים. ניתן היה לצפות שהיום בו נהיינו לעם, יהיו בו עצרות עם, הנפות דגלים ונאומים חוצבי להבות.
במקום זאת מורה לנו התורה לציין יום זה בכל שנה באמצעות פרטי עשייה מרובים, לעיתים 'מעצבנים', שנדמה שהם עלולים להחליש את הרוח הלאומית הנאותה ליום שכזה-"זאת חוקת הפסח".
מצוות מרובות, עשה ולא תעשה, נצטווינו ביציאת מצרים. זוכרים אנו היטב גם את קשיי ההכנות המרובות לקראת הפסח...
מדוע?
אומר על כך ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
רעיון, נפלא ככל שיהיה, אסור שיישאר בכותרות בלבד. הכרחי שיהיה לו ביטוי מעשי, מפורט ומדויק עד כמה שאפשר, וכמו שרגילים לומר: אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.
זו נקודת המהות של עמנו שנאמרה בקול גדול מאוחר יותר בעת מתן התורה: "נעשה ונשמע" חוברים להם יחדיו האידיאה הכללית והמעשה הפרטי.