שלוש פעמים מזכירה התורה שישראל ישאלו כלים מהמצרים לפני יציאתם.
א. במעמד הסנה. "ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (ג,כב). ויש לברר איך מתקשרת הבטחה זו לניסיון לשכנע את משה לקבל את השליחות.
ב. לפני מכת בכורות. "וְישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, וַיתן ה' את חן העם בעיני מצרים". (יא,ב)
ג. בזמן היציאה. "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" (יב לה).
רש"י כתב שעשו כדבר משה – שאמר להם במצרים וישאלו איש וכו'. וקשה, מה הוסיף רש"י על הכתוב, הרי מפורש במקרא ששאלו כלי כסף וכו'?
עוד קשה, מהו "דבר נא", ואמרו חז"ל "אין נא אלא לשון בקשה", מדוע יש צורך להתחנן שיבקשו כלי כסף?
דבר נוסף הטעון בירור - חז"ל אמרו שהבקשה היתה כדי "שלא יאמר אותו צדיק, 'ועבדום ועינו אותם' קיים, 'ויצאו ברכוש גדול' לא קיים". האם הקב"ה מקיים הבטחתו רק כדי שאברהם לא יתלונן?!
הגר"א דייק בל' הכתוב "וישאלו איש מאת רעהו", איך יתכן שהמצרי ייקרא רעהו, והרי דרשו בבבא קמא "שור רעהו, ולא של גוי"? מכאן למד הגר"א, שהציווי היה שכל יהודי יבקש מחברו גמ"ח, וכיוון שעולם חסד יבנה, גם המצרים ישאילו להם אח"כ בזכות זה. והיה צורך לזה, משום שמשה התלונן במעמד הסנה שישראל אינם ראויים לגאולה, משום שיש בהם מלשינים ויחסיהם החברתיים מעורערים, ומשום כך סירב לקבל השליחות. והודיעו הקב"ה שהיהודים יגלו יחסי אחווה וישאילו איש לרעהו. וע"כ אמר "דבר נא", לשון בקשה, שביקש שיעמדו בניסיון.
והרי תכונה זאת הוריש להם אבי האומה, שאמר לו הקב"ה "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ומשום כך חשוב להוכיח לאותו צדיק שבניו הולכים בדרכו ועושים צדקה ומשום כך ראויים הם לגאולה.
זהו שאמר רש"י שהפסוק "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם...", מחולק. על חלקו הראשון כתב רש"י "עשו כדבר משה – שאמר להם במצרים 'וישאלו איש מאת רעהו', היינו שישאלו כל אחד מחברו היהודי, לקיים מצות צדקה. וחלקו השני של הפסוק – "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים", הוא התוצאה, שאף המצרים השאילום.
"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (בבא בתרא י).
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')
