השנה חל ט"ו בשבט – חגם של פירות הארץ בשבת פרשת בשלח, הפרשה המספרת על ירידת המן.
בעל חסד לאברהם (שער שלישי נהר כא) מבאר שפירות הארץ הקדושה הם כעין ה'מן' – לחם השמיים. ואכן לימוד מעמיק ילמדנו על הקשר ביניהם.
ישראל זכו למן לאחר קריעת ים סוף. הרמב"ן (שמות טז, ז) מבאר שישנו קשר פנימי בין המאורעות. במעמד הר סיני התעלו כל ישראל למדרגת נביאים, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, וכולם כאחד זכו להשגות בזיו השכינה. לאחר השגה זו זכו בני ישראל לירידת המן – התגשמות האור העליון, אור הנבואה.
לכן גם השוו הכתובים את אור הנבואה למן. על הנבואה אמר יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים", ועל המן נאמר: "ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול...". גם בנבואה וגם במן נפתחים השמים, והאדם זוכה להציץ דרכם מעלה, להתעלות ולהשיג מדרגות רוחניות עילאיות.
המן, האוכל הרוחני, מלמד את האדם שגופו הגשמי לא מהווה מחסום בפני התקשרותו למהותו הרוחנית. לכן בעולם הבא, בעת שנשיל מעלינו את גופנו הגשמי הגס וניוותר עם מהותנו הרוחנית – נאכל מן (מכילתא שמות טז).
המן העלה את ישראל לאותן פסגות רוחניות נעלות לא רק באופן סגולי, כי אם גם בכך שבנה בתוכנו את תכונות הנפש המתאימות למי שקשור כל העת לבוראו. בכל יום קיבל האדם מנת מן לאותו היום בלבד, ובנוסף – מיקומו של המן במחנה ישראל נקבע בהתאם לרמתו הרוחנית של האדם, כאשר הצדיקים זכו למנת מן סמוך לביתם ואילו הרשעים נאלצו להרחיק נדוד עד מחוץ למחנה ישראל. כך התחנכו אוכלי המן לשמור על רמה רוחנית גבוהה, ולזכור כל העת שחייו ומזונו של האדם מגיעים מידי מקור החיים, מי שאמר והיה העולם.
תכונותיו וסגולותיו אלו של המן ממשיכות ומלוות את אוכלי פירות הארץ. ארץ ישראל השתבחה בכך ש"למטר השמים תשתה מים", בניגוד לארץ מצרים אשר כל חיותה בא מנהר הנילוס. זהו שבח תמוה מאוד, שהרי בארץ ישראל קיים מתח תמידי סביב בעיית הגשמים ואספקת המים, לעומת ארץ מצרים שיושביה בוטחים בנחת בנהר הנילוס.
התמיהה נפתרת בהמשך הפסוקים, המספרים שזוהי ארץ "אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה...". בארץ ישראל ישנו קשר תמידי וישיר בין האדם לאלוקיו – דווקא לאור תחושת התלותיות של האדם כלפי ה' וברכותיו (ספורנו שם). בנוסף, ממשיכה התורה ומציינת, ששפע פרי הארץ – "דגנך תירושך ויצהרך" – תלוי ברמתנו הרוחנית ובשמירת המצוות. כך מכוונים פרות הארץ את היהודי להגיע לדבקות בבוראו, וזהו השבח המיוחד של הארץ.
נמצא, אם כך, שהמן ופירות הארץ מרוממים את האדם לאותן התכונות. לפיכך גם ניתן לומר, שכשם שהמן קשור בקשר הדוק לאור הנבואה, כך פירות הארץ הם מזון הנביאים. הן הנבואה שורה על האדם רק בארץ ישראל, כי היא מקום השראת השכינה שבו אנו זוכים לקשר ישיר עם ה', וכאמור – תכונה זו קשורה בקשר הדוק לפירות הארץ.
ואכן, מצאנו שפירות הארץ מרוממים את האדם מבחינה רוחנית: "ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה ומוסיפים כוח וגבורת ההשכלה" (מור וקציעה), "ושם דיקא יכולין להתקשר לנועם העליון על ידי הפירות הטובים שבה... כי זה עיקר כל עבודת האדם... לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (ליקוטי הלכות לר' נתן מברסלב).
יתר על כן, מבאר הרב קוק (מוסר אביך עמ' נ) שכחלק מהכשרתו של עם ישראל לנבואה, הרי גם גופו של היהודי בנוי אחרת ומותאם להיות גוף של נביא, שהרי כל רבדי הגוף והנפש באדם קשורים זה בזה. וכשם שמצאנו בקרב הדבורים, שהרכב המזון בונה את הדבורה בהתאם לתפקידה – דהיינו שהזחלים נולדים באופן שווה, אולם זחל שיאכל מזון מלכות, גופו יתפתח באופן שונה ויהפוך למלכה – כך כדי לזכות לגוף נבואי שלם עלינו לאכול אוכל מתאים: את פירותיה של ארץ ישראל.