המו"מ הקואליציוני הוא בראש וראשונה פוליטיקה פנים ישראלית, המושפעת גם מיחסי החוץ. אך השיח של החברה הישראלית, המחריף בדרך כלל לפני בחירות, ובשעת המו"מ הוא הזדמנות לזהות תהליכים ערכיים, סוציולוגים ופסיכולוגים.
הברית בין בנט ולפיד מסמנת צומת חשובה במיקום ובזהות הדתית לאומית. על הרצף בין החרדים לחילונים היכן אנו ממוקמים, ועם מה אנו מזדהים, או שלא. יאיר לפיד פרץ לפוליטיקה עם מסר יומרני, אמביציוזי וגרנדיוזי, ומעורר אי שקט ומגרה מאבקי כוח.
האמירה היומרנית "מי הריבון", וההתעקשות על המיתווה שלו לשוויון בנטל גרר תגובות זועמות של ש"ס והחרדים- הרב עובדיה יוסף- "מנוול שונא ישיבות" וכ'ד. גם הבית היהודי אשר נוטה כרגע לחבור ללפיד לא יצא נקי- כיפה קטנה,גויים... מכאן עולה השאלה איפה נמצא באמת גרעין העתיד של העם היהודי ומדינת ישראל. הגדיל עשות יאיר לפיד שהתיימר לדבר בשם 90% מהציבור כנגד ה- 10%, ועצם תבע כניעה ללא תנאי וללא מלחמה. עדיין קצת יותר עדין מאביו, אבל גס למדי...
רבים וטובים בציבור החילוני והדתי לאומי שמחים לאיד החרדים, החשים מצוקה לנוכח תוצאות הבחירות. ניתן להבין ולהזדהות עם תחושות אלו לנוכח הכוחנות החרדית וההשתלטות על מוסדות הדת, המועצות הדתיות הכשרות והרבנות .בשנים האחרונות צברו החרדים כוח רב כתוצאה ממעמדם כלשון מאזניים. נוח היה לראש הממשלה לקנות אותם 
אסור לבנט והבית היהודי לחבור לגישה כזו. ניתן לעשות חבירה טקטית לנוכח עיוות מצטבר בהתעבות לא טובה של מערך הישיבות החרדי, לנוכח עיוותים רבים בחברה החרדית, ולנוכח השתלטותם על הרבנות
במחיר קואליציוני מיגזרי., מצומצם מבחינה לאומית, אך מחיר זה היה גדול דיו כדי להעיק ולהרגיז את שכבות הביניים בחברה הישראלית.
אך טעות היא לחשוב ש"יש עתיד" בלעדיהם לעם היהודי בכלל ולמדינת ישראל בפרט. אשליה לחשוב שניתן יהיה להכניעם במיתווה בלתי מקובל עליהם. שפת הכוח שנוקטת "יש עתיד" מתחילה ב"מי הריבון", כלומר המדינה ולא הדת, ומסיימת בדרישה להפעלת חוק ומיתווה ללא פשרות. שפה כוחנית ומתנשאת, המתעלמת מאמונת הדתיים באשר הם שהריבון היחיד הוא "יה ריבון עולם ועולמיא ".
זו אותה שפה, קודים והתנהלות כוחנית בה רמסו את הציבור הדתי לאומי בהריסת גוש קטיף, וזו אותה שפה בה חלילה ינסות לכפות הסדר מדיני ביהודה ושומרון על חשבון ההתישבות.
הציבור הדתי לאומי מאמין בחובת הציות למדינה ולממלכתיות, אך לא כריבון מוחלט בפני עצמו, אלא כמרכיב באמונה היהודית. כוח זה נובע מהלכות כמו "שום תשים אליך מלך" במקובל על העם, או מלכות במשטר המקובל על הרוב, ומהאמירה "דינא דמלכותא דינא".
זו האידיאולוגיה הציונית דתית השורשית, והיא איננה נובעת מגישה הומניסטית חילונית דמוקרטית. הקבלה של הדמוקרטיה כשיטה לפיה מתנהלת הממלכה היהודית ישראלית נובעת מתפיסה שבעולם המודרני זו השיטה המועדפת, אבל לא המקודשת היהירות בה דוברי "יש עתיד", כולל הרב שי פירון, מלמדים חינוך אזרחי את החרדים של "מי הריבון" היא טעות לא רק טקטית טרמינולוגית, אלא גם ערכית אידאולוגית, כמו כל לימודי האזרחות אשר הושלטו ע"י השמאל במערכת החינוך, והנסיון לקבוע מהם לימודי ליבה ומה לא. להערכתי גישה כזו היא גם טעות אסטרטגית, אשר במידה ולא ילמדו מנסיון לפיד האב וקדימה תביא למפלתם.
ההיסטוריה מלמדת שגרעין העם היהודי שרד בזכות גרעין אורתודוכסי נוקשה, שהיה חיוני בעיקר בגלות, אשר עדיין לא הסתיימה, אלא גם בתקופות של עצמאות מדינית, מלכי ישראל ויהודה( הנביאים והכוהנים), החשמונאים (הפרושים), וסביר להניח שגם במדינת ישראל החדשה.
אסור לבנט והבית היהודי לחבור לגישה כזו. ניתן לעשות חבירה טקטית לנוכח עיוות מצטבר בהתעבות לא טובה של מערך הישיבות החרדי, לנוכח עיוותים רבים בחברה החרדית, ולנוכח השתלטותם על הרבנות. חברה הסובלת מסימפטומים גלותיים אנכרוניסטים ואפילו פרימיטיבים, אך הולכת ומשתנה מכוח כוחות פנימיים הצומחים בתוכה, ומכוח עולם התורה במובן הטוב של המילה. בתהליך הנוכחי העובר עליהם זו חברה עם עתיד, עם יכולת השתלבות בצבא ומוסדות המדינה, ויתכן אף יכולת הנהגה והובלה.
לתשומת לב בנט, אורי אריאל אורי אורבך וניסן סלומינסקי וחבריהם. חשוב לשמר את "ברית בין הבתרים" עם החרדים.