הפולקלור היהודי הנפיק לנו את המעשיה החבוטה על-אודות רב בעיירה נידחת, שנכנס אליו יהודי ובפיו טענה חמורה כנגד שכנו. שמע הרב והפטיר: "אתה צודק".
למחרת התייצב בפני הרב השכן ובפיו זעקה גדולה ומרה כנגד השכן שהופיע אתמול בפני הרב. שמע הרב והפטיר כדאשתקד: "אתה צודק". נזעקה הרבנית אל בעלה הרב ובפיה מחאה: "הייתכן, רבי? הייתכן שגם א' צודק וגם ב' צודק?". הירהר הרב עמוקות בדבריה הנכוחים, עילעל בספרים שעל שולחנו ופסק בכובד ראש: "גם את צודקת".
בוויכוח בשאלת השיוויון בנטל, כולם צודקים. צודקים החילונים שאינם רוצים עוד "לספק כלכלה ובטחון" למשתמטים, וצודקים החרדים הטוענים שיש לשמר את עולם התורה. אילו היו החרדים נכונים לאמץ את שיטת ההסדר של הישיבות הציוניות, היתה הבעיה נפתרת. משאינם מוכנים לחלוקה זו של הנטל, יש להפעיל את המיתווה שהציע הרב שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז'. הרב שך פסק מפורשות שכל מי שאינו לומד בישיבה באופן מלא, ורק מנצל את הגדרת 'תורתו אומנותו' כדי להשתחרר מהצבא, הינו בגדר רודף. במלים אחרות: מי שבשל השתמטותו יגרום שלומדי תורה אמיתיים יגוייסו לצה"ל, או שיסבלו מפגיעה ממונית קשה, חל עליו דין רודף – שמשמעותו ההלכתית היא, שכל מוצאו רשאי להרגו מיד, מבלי להביאו כלל לדין. עד כדי כך!
פסיקה זו ידועה וצוטטה פעמים רבות בפי דוברים חרדים בשם הרב שך, ובהם הח"כים משה גפני ומאיר פרוש. בראיון ב'קול ברמה' (26.2.12), אמר פרוש: "מי שלא לומד, חייב להתגייס. כך מצטטים בשם הרב שך לגבי אלו שלא לומדים ועושים ההיפך מללמוד, ולוקחים דיחוי מהצבא שלא בצדק. יש להם דין רודף, כך נאמר בשם הרב שך".
קוצו של יו"ד
כל כך פשוט. כל כך מעשי. נכון אמנם שהרב שך לא התכוון לשלוח את 'צעירי הצאן' לבסיסי צה"ל שבהן משרתות חיילות ושהמזון בהם אינו גלאט. אבל צה"ל כבר הוכיח כי הוא ערוך לחלוטין לעמוד בכל הדרישות. העיד על כך הרב דוד בלוך, יהודי חרדי בני ברקי, בוגר יש
רק בודדים, ובהם הרב בלוך, מעיזים לפתוח את הפה ולהשמיע בפומבי דברים כנגד הזרם. שלא תטעו: הרב בלוך אינו חלילה בעד סגירת הישיבות, גם לא בעד גיוס כל חברת הלומדים. הוא רק הולך במיתווה הרב שך, וגורס שמי שאינו ממית עצמו באוהלה של תורה, מחוייב להתגייס. כדי להשמיע זאת יש צורך ביושרה פנימית עמוקה, בעיקר כשגרים בבני ברק
יבת פוניבז' וכולל חזון איש, שנחשב באורח בלתי רשמי למשגיח הרוחני של הנח"ל החרדי, והיה ממקימיו. הוא הצהיר השבוע כי בנח"ל החרדי ובשאר המסגרות הצבאיות לחרדים, עמד צה"ל ממש בכל הדרישות, עד לרמת קוצו של יו"ד.
במחלוקת בסוגיית השיוויון בנטל, שבה, כמו אצל הרב בעיירה הנידחת, כולם צודקים, יכול המיתווה של הרב שך לפתור את המחלוקת שבין הציבור הכללי לחרדי. העילויים שמקדישים חייהם ללא סייג לתורה, ימשיכו להגות בה יומם ולילה, ואילו כל השאר, המכונים 'בטלני הישיבות' על שום שהפכו את הישיבות לערי מקלט מפני חובת הגיוס, ומבלים זמנם לריק בשוטטות ברחובות ובקניונים, יישלחו לתרום חלקם בנשיאה בנטל הבטחוני. אם זו מורשת הרב שך, למה שלא נצפה מראשי הישיבות, שהם עצמם יקיימוה וילווּ בגופם את הבטלנים ללשכות הגיוס?
אלא שלא בטוח שראשי הישיבות וההנהגה החרדית בכלל יסכימו לפעול על פי מיתווה הרב שך. הסיכוי שיפעלו למען גיוסם של הבטלנים שעליהם חל דין רודף, קלוש למדי. זאת בשל התפיסה שרווחת בציבור החרדי (לא בכל שדרותיו אבל בחוגים רחבים, חסידיים וליטאיים, לא כולל בד"כ את החרדיות המזרחית, אם כי הנגע כבר פושה בשוליה), השוללת את עצם הלגיטימציה של מדינת ישראל, בהיותה "מדינה ציונית כופרת" ועל כן אין כל סיבה לשלוח צעירים שיסכנו עצמם ואולי עד כדי נפילתם בקרב "למען הרעיון הציוני-אפיקורסי". עד כדי כך עמוקה הדה-לגיטימציה, שאף בית כנסת חרדי, אינו מרשה לעצמו לומר את התפילה לשלום המדינה ('הציוניסטית', לדידם), ואף בית כנסת חרדי אינו נושא תפילת יזכור פומבית לעילוי נשמתם של חללי צה"ל שמסרו נפשם להגנת כלל ישראל, לרבות החרדים.
גלות בין יהודים
לא. אין זו רק שיטת סאטמר. ח"כ ישראל אייכלר, איש חסידות בעלז, שטוען כי "אנו חיים בגלות הכי קשה בהיסטוריה היהודית – גלות בין יהודים", כתב בבטאונו 'המחנה החרדי' (30.4.85): "אי אפשר לגשר בין ההשקפה היהודית לבין אוייבתה הציונית". דברים דומים כתב עורכו (המודח) של 'יתד נאמן' הליטאי נתי גרוסמן (24.5.91): "ניתן להתייחס לשלטון הציוני כמו לכל שלטון זר אחר, שלחוקותיו מתייחסים כדבר כפוי ומאולץ מתוך בוז ושאט נפש והתנגדות עמוקה". לבלר חרדי ידוע כתב: "מי שימסור לצבא רשימות של מי שלא לומד, הוא בעצם חבר ביודנראט", ולא נחה דעתו עד שטען כי "צריך להיות עם אדי אלכוהול ושֹבעים מאכילת חזיר כדי להבין את החילונים".
מצד שני, יש גם מי שחושבים אחרת במחנה החרדי. פה ושם מדברים רבנים חרדים בשיחות פרטיות, על הערך החשוב שיש במידת מסירות הנפש למען עצם קיומו של כלל ישראל, אך הם בדרך כלל אנוסים על פי הדיבור. רק בודדים, ובהם הרב בלוך, מעיזים לפתוח את הפה ולהשמיע בפומבי דברים כנגד הזרם. שלא תטעו: הרב בלוך אינו חלילה בעד סגירת הישיבות, גם לא בעד גיוס כל חברת הלומדים. הוא רק הולך במיתווה הרב שך, וגורס שמי שאינו ממית עצמו באוהלה של תורה, מחוייב להתגייס. כדי להשמיע זאת יש צורך ביושרה פנימית עמוקה, בעיקר כשגרים בבני ברק.
רשות הדיבור (בקיצורים; המאמר במלואו מופיע ב'כיכר השבת', 20.1) לרב דוד בלוך: "שנאת החרדים נובעת בעיקר מאי גיוסם ואי כניסתם המסיבית של החרדים למעגל העבודה... [העובדה ש]הציבור החרדי גדל מאוד ב"ה, ובשנים הקרובות בעז"ה נגדל הרבה יותר, מדאיגה מאוד את הציבור החילוני... האם הדאגה מוּנעת רק משנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים?"
ליגיון הזרים
הרב בלוך מעז להקשות מחוץ לקופסה: "האם הובטח לנו בנבואה, שאם יהיו יותר לומדי תורה כשהמיגזר יגדל, האוייבים [הערבים] ייכנעו מיד ויפוצו לכל עבר? האם רוח הקודש התגלתה למי ממנהיגינו בהבטחה נאמנה, שכאשר החרדים יתרבו אי"ה ויגיעו לשלטון, 'רגלי זהב' מגַן העדן ימלאו את הקופה הציבורית?
"לצערנו, הציבור הכללי רואה בנו החרדים, קבוצה מתבדלת ומתנשאת. הוא רואה בנו מיגזר המתייחס לציבור הכללי כעם אחר, שגורלם לא גורלנו, שמחתם אינה שמחתנו ויגונם לא מעציב גם אותנו. הם לא חשים שעול לימוד התורה שלקחנו על עצמנו נועד גם עבורם... הם תופסים את החרדים כדואגים ופועלים בגשמיות וברוחניות רק לעצמם ולא לכלל ישראל. לתחושתם, אנו תופסים את המדינה 'שלהם' רק ככספומט לתקציבים, ובצבא 'שלהם' אנו משתמשים כלגיון זרים, להגן על עצמנו מסכנת השמדה".
לא נוכל לצטט את המאמר (מומלץ כאמור לעיין במלואו), אך זה סיכומו בקליפת אגוז: יש לגייס את 'בטלני הישיבות' ליחידות מיוחדות ומותאמות. אם לא יתקיים גיוס מרצון, הוא מזהיר, לא יופעל אמנם גיוס בכפיה, אבל תתרחש אז פגיעה ממונית בלתי נסבלת בסרבני הגיוס, כולל עילויי הישיבות, שתוצאותיה הנוראות מי ישורן.
הציבור החרדי ניצב בדקה ה-90 על פרשת דרכים: האם לאמץ את ממיתווה הרב שך כפי שמבטא בעברית תיקנית הרב בלוך? או לבעוט במורשת זו, כפי שנבעטת יום-יום ושעה-שעה מורשת הרמב"ם: "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג').