רבי שמואל הנגיד היה שר באחת הממלכות בספרד.כדרכם של השרים היהודים, שהיו מקורבים למלכי הגויים בתקופת הגלות, היה רבי שמואל הנגידמנצל את מעמדו והשפעתו לטובת אחיו היהודים.

לצערנו, כדרכם של השרים הגויים גם עמיתיו שלרבי שמואל הנגיד, קינאו בהצלחתו ובכך שהוא מוצא חן בעיני המלך, ודיברו עליו תדיר דבריםרעים באוזני המלך. אך המלך, שהעריך את יושרו של רבי שמואל ואת כשרונותיו הברוכים המביאיםטובה לממלכה, סירב לקבל את דבריהם הרעים.

יום אחד, אמר אחד השרים – בכוחי להוכיח למלךשרבי שמואל גונב מקופת הממלכה. תמה המלך – כיצד?

פשוט מאד, אמר השר, בקש ממנו לתת 'הצהרת הון'ותראה שהוא רמאי ושקרן. הסכים המלך למבדק, מפני שהיה בטוח ביושרו של רבי שמואל. והנה,לתדהמתו, כשהביא רבי שמואל את המחברת בה פירט את כל הונו, ראה המלך בעיון חטוף שזוהיהצהרת שקר.

שאל המלך – רבי שמואל, הצהרתך היא הצהרת שקר,שהרי אפילו שוויים של המתנות שהענקתי לך גבוה משווי ההון עליו הצהרת?

חייך רבי שמואל וענה בנחת – אדוני המלך, במחברתזו פירטתי את כל סכומי הצדקה שנתתי בחיי, שהרי את ההון שיש לי בעולם הזה, אפשר לקחתממני בכל רגע נתון, אך את הצדקה אותה נתתי איש לא יכול לקחת ממני והיא ההון האמיתישלי.

לרבי שמואל קדם כבר מלך גוי שהתגייר, הלא הואמונבז המלך, עליו מספרת הגמרא, שפעם היה רעב גדול, ומונבז המלך פתח את אוצרות הכסףוהזהב של אבותיו ונתן צדקה לעניים. כשטענו כלפיו – כיצד אתה מבזבז את כל האוצרות שחסכואבותיך? השיב מונבז – אבותי אספו אוצרות של כסף ואני אוסף אוצרות של נפשות.

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה את המשכן והמקדשבישראל. והנה זה פלא – האמירה הראשונה בתורה מסביב לנושא המקדש לא עוסקת במטרותיו המרוממותשל המשכן כמקום השראת השכינה בישראל, אלא באיסוף התרומות להקמת המשכן. הפרשה כולה אףנקראת על שם התרומה.

ההסבר לכך, נעוץ בנקודה בה פתחנו. ילקוט שמעוניבמדרש לפרשתינו, שם את הדגש על הביטוי "ויקחו לי תרומה". ואומר – "התורההייתה שלי ולקחתם אותה, קחו אותי עימה, זהו שכתוב – ויקחו לי תרומה". כלומר –בלב המשכן, נמצא ארון הברית בו נמצאת התורה שה' נתן לישראל, והיא הביטוי לכך שה' משרהשכינתו אצלנו. אולם במשכן יש גם תנועה הפוכה – בכך שאנו בונים בניין חומרי, כביכול,לשם ה', אנו נותנים חלק מעצמנו לקדוש ברוך הוא, וכך אנו לוקחים אותו איתנו.

כשאדם תורם ונותן צדקה, ובכך משקיע חלק משמעותימכוחו החומרי לשם ה', הוא הופך את עצמו למשכן לשכינה. אוצרות הכסף הופכות לאוצרות נפשות.ההון החומרי הופך להון רוחני וניצחי.

ויהי רצון, שבזכות מצוות הצדקה, נזכה לגאולההשלימה, שנאמר: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".