נאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי בכנסת ביום חמישי האחרון היה נאום של חילול ה' חמור וחסר תקדים, אשר ביזה את זכרם של מיליוני קורבנות השואה, את זכרם של רבבות הנופלים במערכות ישראל, ואת העם היהודי כולו – נשים, גברים וטף.
ח"כ מיכאלי פתחה את נאומה בתיאור פגישה בין סבה, העסקן הציוני ההונגרי ד"ר ישראל קסטנר, לבין המפלצת הנאצית שהופקדה על ביצוע ה"פיתרון הסופי", אדולף אייכמן, ב-1944. מיכאלי פועלת מזה שנים למירוק שמו של סבה, אשר הוכתם בכתם שיתוף פעולה עם הנאצים. לא ניכנס, במאמר זה, למחלוקת לגבי פועלו של סבה, מחלוקת שגם היתה הרקע להתנקשות בחייו.
מה שמעניין, לצורך המאמר, הוא העובדה שמיכאלי בחרה לעשות הקבלה מקוממת ומזוויעה בין פעילותו של אותו עסקן ציוני מול המשמיד הנאצי, לבין מעמדה הנוכחי כנציגת "הנשים" מול הגברים היהודיים במדינת ישראל. כך בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האם עמדה כזו יכולה להתיישב עם ציונות או זהות יהודית? כמובן שלא. לכן, אולי, מיכאלי מצאה לנכון להקדים ולומר באדיבותה כמה מילים על יחסה למדינת ישראל ולעם היהודי, בטרם פירטה את השקפת עולמה האנטי-גברית. אם סברתם שהיא גאה להיות בת לעם היהודי המחדש את ריבונותו בארצו – הרי שטעיתם. הנה, כך, ניסחה זאת הח"כית הטרייה:
"יש לי זכות גדולה להיות חלק מרצף של דורות שמחויבים למפעל הזה שנקרא מדינת ישראל ולאופן שבו הוא מחזיק בו את האנשים והנשים שהיו פזורה, מתוך הבנה שאין לנו מקום אחר מלבד המקום הזה."
ייתכן שהגענו למצב שבו זהו אכן גוש הימין החדש: הגוש שמה שמאחד אותו אינו מדיניות כזו או אחרת לגבי משא ומתן שממילא איש אינו מאמין בו, אלא מכנה משותף הרבה יותר מצומצם, של הזדהות בסיסית מאוד עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, עם הצבא שלה, ועם כמה ערכי יסוד של גבורה וכבוד
מילותיה של מיכאלי הן אומנותה, ושום מילה שנמצאת בניסוח הקר והמשוכלל הזה, או הוחסרה ממנו, אינה עניין מקרי. במקום לדבר על העם היהודי מדברת מיכאלי על "רצף של דורות" שאין לו שם. במקום לדבר על גלות ומולדת היא מתייחסת ל"מקום" אשר "מחזיק בו" את אותם "אנשים ונשים שהיו פזורה." זו דרך מתוחכמת לומר לנו שאין בכלל דבר כזה, עם יהודי, וודאי שאין לו שום זכות על ארץ ישראל, שממילא אינה מולדתו, אלא לכל היותר מקום אשר "מחזיק" אותו.
לאחר פתיחה זו, ניגשת מיכאלי אל מטרת השנאה המרכזית שלה – הגבר היהודי הלוחם על קיומו של העם, על כבודו ועל אדמתו.
מיכאלי מסבירה שבתור אישה, היא "עדיין מיעוט בחברה גברית וצבאית, שבה ערך הגבריות של הצבר היה ערך עליון."
למי שבכל זאת מקווה שזהו עניין משני עבורה, ולא המוקד העיקרי לפעילותה הציבורית, היא מסבירה שוב, כי "המקום הזה הוא המקום שממנו צומחת הביקורת. ואני מגיעה לבית הזה מתוך הרגישות הביקורתית הזאת." כלומר – הפעילות שלה בכנסת ממוקדת במלחמה נגד הגברים היהודיים, שמאיישים את הצבא הציוני. נקודה.
וכאן ניגשת מיכאלי למסר העיקרי של הנאום: ההשוואה בין העימות של יהודים מול הנאצים המשמידים, לבין העימות של נשים במדינת ישראל מול הגברים. "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי, זה לא להיות קורבן," היא אומרת. "הוא, שאפילו במקום שבו נכתב לו התפקיד של הקורבן האולטימטיבי, היהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן אלא לקחת את גורלו וגורל הקהילה שלו לידיו. ככה שאנחנו, נשים פמיניסטיות, לא באות כקורבן. אנחנו באות כשוות לכל דבר ועניין, לקחת את גורלנו בידנו ולעצב את מציאות החיים שלנו."
קחו את האמירות האלה, הפכו בהן, נערו אותן, הסתכלו בכל מילה בנפרד תחת זכוכית מגדלת, בשלו אותן בסיר, שימו עליהן מלח – ועדיין תקבלו בסופו של דבר רק פרשנות אחת. מיכאלי סבורה שנשים במדינת ישראל חיות בסוג של מחנה ריכוז נאצי, וכי חיילי צה"ל בסדיר, במילואים ובדימוס, אלה שהיא רואה אותם מתוך מכוניתה שהיא נמצאת בדרך לכנסת ואלה שהיא פוגשת במסדרונות הכנסת, הם סוג של חיילים נאציים. אין, פשוט, שום פרשנות אחרת למה שהיא אמרה. ואם תקראו בפייסבוק את ההודעה בה היא מציגה את הנאום שלה, תראו שהיא מציגה אותו בשש מילים: "הנאום הראשון שלי. מתכוונת לכל מילה."
היא אכן מתכוונת לכל מילה.
אומר שוב. כי מישהו צריך לומר את זה, למען כבודם של הנספים והחללים. לפי השקפת עולמה של חברת הכנסת ממפלגת העבודה – כ-25,000 חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון הקדושים הטמונים בבתי העלמין הצבאיים הם פשוט מאוד -- נאצים. דודו מהפלמ"ח – נאצי. אורי אילן – נאצי. יוני נתניהו – נאצי. בניה ריין, אלירז פרץ, דרור ויינברג, עמנואל מורנו, רועי קליין – חיילי אס אס. כל החיילים ששוכבים ברגע זה ממש במחלקות השיקום וסובלים מפציעות נוראות – איינזצגרופן. נכי צה"ל לדורותיהם – גסטאפו. וכך הלאה.
מי שסבור שמיכאלי המציאה פה משהו, טועה. ההשוואה בין הגברים לנאצים היא חוט מרכזי ב"הגות" של תנועת המלחמה המגדרית לפחות מאז שנכתב הספר המכונן של התנועה הזו – רב המכר "המסתורין הנשי" מאת בטי פרידן (1963). בספר הזה יש פרק שכותרתו "מחנה
דברי הבלע הללו זכו לקשב רב בכנסת ישראל. לא נשמעה אף קריאת ביניים. וכי למה שתישמע קריאה כזו? הרי חברי הכנסת כולם, כך נדמה, רועדים מנחת זרועה של המאפיה של מי שמכנות עצמן "פמיניסטיות" הריכוז הנוח," בו מסבירה פרידן לקוראותיה שחייה של אישה נשואה ממעמד הביניים האמריקאי הם בדיוק מה שנכתב בכותרת. קחו בחשבון שהספר יצא פחות מ-20 שנה אחרי שחרור אושוויץ.
קחו בחשבון גם שפרידן הקימה את ארגון הלוחמה המגדרית NOW – "ארגון הנשים הלאומי" – שמונה כיום כחצי מיליון חברות וחברים, והינו הארגון הגדול ביותר מסוגו בארה"ב. לא מדובר בזרם משני בתוך התנועה הזו, אלא בזרם המרכזי שלה.
(כמובן שפרידן גם היתה יהודיה. שמה המקורי היה בטסי פרידמן, והיא היתה פעילה בחוגים קומוניסטיים לפני שגיבשה את זהותה החדשה, כ"פמיניסטית.")
מיכאלי מדברת בסיסמאות מקוממות, אתם אומרים לעצמכם. אבל היא קוראת עתונים. היא חיה בתוך עמה. היא מבינה שחיילי צה"ל מגינים עליה. הלא כן? ובכן, לא! "אנחנו נמצאות בעורף ומשלמות את המחיר כשאתם מחליטים על מלחמה בחזית," היא אמרה בהמשך נאומה ההוא. "אנחנו" – אלה הנשים שהיא מדברת בשמן, מבלי שביקשה מהן רשות לכך, כמובן.
כלומר – הבן שלי, שחשוף עכשיו לאבנים ובקבוקי תבערה בשומרון, לא משלם את המחיר. היא ו"הנשים" צאן מרעיתה, משלמות את המחיר. ואילו "אנחנו," הגוש הגדול הזה שהיא מכנה "הגברים," יושבים במשרדינו ו"מקבלים החלטות." וזה נאמר בכנסת שבה יש שלוש מפלגות בראשות נשים מהזרם של מיכאלי, ועוד מפלגה אחת גדולה, יש עתיד, שגם היא גדושה בנציגות של הזרם הזה. ומה שמעניין הוא, שאם העסקניות הללו היו עורכות בחירות בקרב נשות ישראל, ומולן היו ניצבות נשים בעלות השקפת עולם ציונית, אין בכלל ספק שהן היו נוחלות מפלה. כי רוב הנשים בישראל עדיין סבורות שגברים אינם נאצים. מרים פרץ היתה בוחרת במיכאלי, לדעתכם?
"אנחנו משלמות את המחיר כשילדים נופלים או נפצעים כי אין שלום," אומרת מיכאלי, ומדלגת בקלילות מההתלהמות המגדרית אל האג'נדה התבוסתנית שלה. "אנחנו משלמות את המחיר כשאתם משקיעים חמישית מתקציב המדינה שלנו בתקציב שאיננו משיג ביטחון."
דברי הבלע הללו זכו לקשב רב בכנסת ישראל. לא נשמעה אף קריאת ביניים. וכי למה שתישמע קריאה כזו? הרי חברי הכנס
"אנחנו משלמות את המחיר כשילדים נופלים או נפצעים כי אין שלום," אומרת מיכאלי, ומדלגת בקלילות מההתלהמות המגדרית אל האג'נדה התבוסתנית שלה. "אנחנו משלמות את המחיר כשאתם משקיעים חמישית מתקציב המדינה שלנו בתקציב שאיננו משיג ביטחוןת כולם, כך נדמה, רועדים מנחת זרועה של המאפיה של מי שמכנות עצמן "פמיניסטיות." עלית במעלית עם אישה בבוקר? אתה עלול למצוא עצמך מול כתב אישום בערב.
לאו דווקא כתב אישום פלילי, מהסוג שמצריך בירור ומתן עדויות במשטרה – אלא כתב אישום ציבורי-תקשורתי, מהסוג שמספיקה עבורו עמדת הכוח המשותפת של השדריות ה"פמיניסטיות" בטלוויזיה וברדיו. אתה תחוסל וכעבור חמש שנים, שמך ינוקה בידיעה קטנטונת בעמוד חמש.
אז למה להסתבך עם המאפיה?
אבל חוץ מהפחד, יש גם מימד פוליטי עמוק יותר לחלק מהתמיכה שנשים כמו מיכאלי מקבלות מהסביבה. מיכאלי ביקשה מח"כ משה גפני מיהדות התורה, לנאום אחריה, על פי המנהג בו ח"כ ותיק מקבל את פניו של ח"כ חדש אחרי נאום הבכורה שלו. גפני שפע דברי הלל וקילוסין. [ קישור: /News/News.aspx/252215 ] "אני מסכים עם 95% ממה שאמרת," הודיע. מילת ביקורת לא היתה לו. ולמה שתהיה לו? הרי סא"ל נתניהו, סא"ל מורנו ורס"ן קליין – אלה לא הגיבורים שלו ממילא. "אני הולך איתך בשוויון בנטל," אמר מעל הדוכן. "אני לא הולך איתם" – והתכוון כנראה ל"ציויינים."
וכך נוסף עוד חילול ה' לחילול ה' המקורי. אישה שמשווה את גיבורי ישראל לנאצים, מקבלת את ברכתו הנלהבת של נציג הציבור החרדי, המתיימר לייצג את "יהדות התורה."
כמה ימים מאוחר יותר תקפה מיכאלי את הקואליציה המסתמנת כממשלה של "שלושה גברים לבנים, קפיטליסטים, עשירים מאוד, שרואים את העולם אותו דבר." את השילוב נתניהו-בנט-לפיד כינתה "גוש ימין." ואתם יודעים מה, אם מיכאלי רואה את זה ככה, ומיכאלי היא נציגה נאמנה של זרם גדול בכנסת, ייתכן שזה פשוט מאוד ככה.
ייתכן שהגענו למצב שבו זהו אכן גוש הימין החדש: הגוש שמה שמאחד אותו אינו מדיניות כזו או אחרת לגבי משא ומתן שממילא איש אינו מאמין בו, אלא מכנה משותף הרבה יותר מצומצם, של הזדהות בסיסית מאוד עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, עם הצבא שלה, ועם כמה ערכי יסוד של גבורה וכבוד. לא יותר מזה. ומי שלא מסוגלים להוציא מעצמם גם את המעט הזה – ע"ע חה"כ מיכאלי וגפני – שיישבו באופוזיציה, בכנסת של המדינה שהם לא באמת מכירים בה.
במצב החדש הזה, אגב, סביר להניח שמייד לאחר השבעת הממשלה החדשה, ליאיר לפיד תהיה בעיה עם אותו גוש של לוחמות מגדר פנאטיות בתוך מפלגתו, אשר יעשו הכל בכדי לגרום ליציאת הסיעה שלו מהממשלה בהזדמנות הראשונה.