"ואת מקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו,ב). משמעותה של דרשה זו היא, שאין בעולם חפץ הקדוש קדושה עצמית. גם הדברים שאנו רואים אותם כקדושים, הכוונה היא שהם חפצים שאנו מקיימים על ידם את רצון הבורא, שהוא המציאות היחידה הראויה להיקרא קדושה. רק המצווה היא המעניקה ערך של קדושה לחפץ. המקדש היה מקום קדוש, משום שנתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים – "ושכנתי בתוכם" – וכשישראל חוטאים ושכינה מסתלקת, אין כל קדושה במקום. הרי טיטוס נכנס לבית קדש הקדשים וזונה עמו, ולא אירע לו דבר, משום שאחרי סילוק שכינה אין במקום כי אם עצים ואבנים.
ישראל חטאו בדמותם שיש במשה קדושה עצמית, ומשום כך היו מודאגים כ"כ כשבושש לבוא, עד שאמר הקב"ה למשה "לך רד כי שיחת עמך". ובמה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שחשבו אותו לאלוק, ושהוא העלם ממצרים. "וע"ז צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצוות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי".
וכך סברו הפלישתים כשבא הארון אל המחנה, אמרו: "מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה". משום כך סבר משה שאם יתן להם הלוחות עתה, הרי יחשבו שיש בהם ענין אלוקי, ויחליפו עגל בלוחות.
כדי לשרש מקרבם של בני ישראל את ההנחה המוטעית שיש קדושה עצמית לחפצים מסוימים, שבר משה את הלוחות, להורות שאף חפצים שמוטבעת בהם פעולה אלוקית, אין להם כל ערך עצמי, ואמר לו הקב"ה, "יישר כוחך ששברת". וצווהו לפסול שני לוחות אבנים חדשים, אלא שהפעם יהיו מעשי ידי אדם. ואמרו בגמ' (ב"ב יד), שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ללמדנו, שדווקא הלוחות הראשונים שהם מעשי ידי הקב"ה, המה השבורים, ואילו מעשה ידיו של משה, המה השלמים. "להורות, כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא ית' הקדוש, הנמצא האמיתי".
בדרך זו הלכו כל נביאי ישראל כשצווחו "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה', היכל ה' היכל ה' המה וכו'. הגנב רצוח ונאוף וכו', ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה... ואמרתם נצלנו... המערת פריצים היה הבית הזה"?