הרמב"ן, בתחילת ספר ויקרא, מבחין בין שני מושגים – ציבור ושותפים, וזו לשונו: אם נתנדבו רבים להביא עולה, עולת השותפים היא. מה בין שניים המשתתפים לבין עשרה ואלף שנשתתפו? אבל קיץ המזבח הבא מהמותרות, לב בית דין מתנה עליהם, לפיכך היא עולת ציבור.
בשותפות אין יותר מאשר קיבוץ כל חלקי השותפים, לא כן הציבור, יש בו הרבה יותר מאשר אוסף של הפרטים. עדה איננה רק תשעה יהודים ועוד אחד, יש בה הרבה מעבר לזה. הציבור הוא גוף חי, המחובר ע"י פרטים המחוברים ביניהם בקשר אורגני, שמפרים ומשלימים זה את זה, כהגדרתו הנפלאה של בעל התניא, "שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראים כל ישראל אחים ממש, מצד שרש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים". וכן כתב הרדב"ז בפ"ב מהל' ממרים, שאנו "רואים את כל ישראל כאילו הם גוף אחד, אע"פ שהגופים מחולקים, כיוון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו, הרי הם כגוף אחד, שהנשמה אחת".
זוהי גם החלוקה שבין הלאומיות הישראלית לזו של כל עם אחר. כל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים הפרטים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, נמצא ערך הציבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים... אבל באמת לגבי ישראל, ציבור ושותפים הם שני מושגים... מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללי... והוא עומד למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דווקא (משפט כהן קכד).
וכן הוא במהר"ל (נתיב התוכחה פ"ב): כל ישראל ערבים זה בזה, בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה, שאינם עם אחד כמו שהם ישראל הדומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו כולם מרגישים, בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה, מרגישים בחטא כל ישראל, שהם כמו אדם אחד, כי הם עם אחד.
וזהו, על פי המהר"ל, עניינו של קרבן פסח, שהוא כולו בסימן האחדות – בן שנה אחת, נצלה כולו כאחד, ראשו על כרעיו ועל קרבו, אסור לשבור עצם, ונצלה ולא מתבשל, כי הצלי מכווץ ואילו הבישול מרכך ומפורר, ונאכל דווקא בבית אחד ובחבורה אחת.
בזה גם מפרש הרב קוק זצ"ל את הויכוח בין הצדוקים לפרושים, האם יכול יחיד להתנדב קרבן תמיד. הצדוקים לא הבינו את הקדושה המיוחדת שבישראל, וסברו שישראל הם שותפים ככל העמים, וע"כ גם יחידים יכולים להביא קרבן ציבור. סופו של דבר נצחו החכמים בטענתם שיש קדושה כללית בציבור שאין בשותפים, וע"כ קרבן ציבור חייב לבוא דווקא מכספי הציבור.