משחר ילדותינו, עת התחלנו לעמוד על מהותו של מעגל השנה היהודי, ניצבה בפנינו התמיהה היסודית: היכן מתחיל מעגל השנה? בניסן או בתשרי?
מחד - אנו חוגגים את ראש השנה בחודש תשרי, ומאידך - מצווה אותנו התורה על חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
מבחינת טבע העולם, התשובה פשוטה - השנה מתחילה בתשרי, מפני שזהו החודש הפותח את המעגל החקלאי: בתבואה (חרישה, זריעה..), ובפירות (גשמים, פריחה, חנטה...).
ואכן, את 'ראש השנה' אנו חוגגים בתשרי. אולם באופן מפתיע, התורה מוסיפה נקודת התחלה נוספת לשנה: ניסן. ההתחלה הנוספת הזו מתמיהה, שהרי חודש ניסן עומד בלב התהליך החקלאי שהחל בתשרי ומסתיים בסוף הקיץ!
בכך רומזת לנו התורה לחפש את התשובה במישור הרוחני. מקביעת ראש החודשים בניסן אנו למדים, שהעולם בנוי משתי קומות: קומת המסד וקומת השלמות. או בלשון אחרת - זמן העבודה וזמן קיבול השכר (דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ג), שהרי יש לנו זמן עולם הזה וזמן עולם הבא, ועליהם נאמר בגמרא: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב.).
טעם הדבר כפי שמסביר שם הרמח"ל הוא, שהקב"ה רצה להיטיב לאדם טובה שלימה ואמיתית. לאדם טוב באמת רק כשהוא מקבל טובה בזכות עבודתו ולא כמתנת חינם. אם הקב"ה היה יוצר את העולם כתקופה אחת ארוכה, דבר זה היה בלתי אפשרי - או שהאדם היה מקבל טובה ללא עבודה, או שהיה עובד ללא קבלת השכר. לכן חילק הקב"ה את העולם לשתי תקופות, כך שיש זמנים שבהם האדם מתמודד ועובד, ויש זמנים שבהם הוא מקבל טובה בשכר עבודתו.
חודשים תשרי וניסן מבטאים את שני סוגי הזמנים. בתשרי נפתח התהליך השנתי השלם הכולל גם את החורף, שהוא הזמן בו הגשם יורד מן השמיים והבריאה הולכת ומתמלאת בכוחות חיים חדשים, שיפרצו בקיץ ויניבו פרי הילולים. אך בחורף עצמו כוחות אלו לא באים לידי גילוי - העצים עומדים בשלכת, העבים מקדירים את פני השמיים, הלילות ארוכים, והבריאה כולה מתכרבלת בתרדמת חורף. החורף הוא זמן "הזורעים בדמעה" - החקלאי נדרש לעמול קשה, לחרוש, לזרוע ולשאת עיניו השמיימה בתפילה ותקווה, ללא שיראה פירות לעמלו.
ניסן לעומת זאת, הוא תחילת הקיץ - זמן השלמות וקבלת השכר. בקיץ החקלאים "ברינה יקצורו". הימים מתארכים, השדות מתכסים במרבדי חיטים ושעורים, העצים נותנים פריים בעין יפה וכל הבריאה מרננת ומזמרת לבוראה.
מבנה זה מוצא את ביטויו בהלכה הקובעת ש"היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר: ברוך אתה... שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שו"ע או"ח רכו), "דרך העולם נקט, שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות" (משנה ברורה שם).
זו הסיבה שכל חגי התורה חלים בקיץ, שהרי החגים הם 'פרי הזמן' ומימושו. לפיכך, בתפילת המוסף ביום טוב ראשון של חג הפסח - ראש השנה לרגלים (ראש השנה ב.) אנו מזדרזים להתפלל תפילת טל ולהזמין אלינו את הקיץ, ואנו ממאנים להיפרד הימנו עד שיחלפו כל החגים - פסח, שבועות, ראש-השנה, יום-כיפור וסוכות. רק בתפילת מוסף של אחרון החגים - שמיני עצרת אנו מבקשים על הגשם ונכנסים להיכלו של החורף.
פנימיות התורה מלמדת אותנו, שבראשו ותחילתו של כל דבר, גנוז כולו. כשם שבזרע גנוזים כל תכונותיו של העץ, כך בתחילת הדבר מצוי הפוטנציאל של כולו. הפוטנציאל אינו מימוש הדבר השלם, אך כל השלמות גנוזה בו. כך מצאנו בעובר במעי אימו, אשר מלמדים אותו שם את התורה כולה (נידה ל:), ובזמן הלידה שוכח הכול, כדי שבחייו יממש את הפוטנציאל ויקנה את התורה בכוחות עצמו.
ממילא, לאור התובנה שניסן הוא תחילת זמן השלימות וקבלת השכר. הרי שאם ראש השנה הוא ראש לכל השנה הרגילה, ניסן הוא ראש לכל השלמות העולמית. ואכן, בגאולת מצרים גנוזות כל הגאולות עד הגאולה האחרונה. וכך נאמר במדרש: (שמות רבה טו, יא) - "קבע בו ראש חודשים של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות... ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר - ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
לפיכך נקרא ניסן, "חודש האביב", וכפי שמפרש רש"י (שמות כג טו), "אביב לשון אב. בכור וראשון לבשל פירות". כמו שבאב המשפחה גנוזים תכונותיהם של הילדים, כך בניסן חודש האביב גנוזים תכונותיהם של כל חודשי הקיץ..
וכך כתב הפרי צדיק: "פסח הוא מועד שבו ראש השנה לרגלים. ואחר הראש הכול נמשך ובו כלול כל קדושת המועדות".