ההגדה נפתחת במילים: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין.
קטע זה מעורר תמיהות רבות. ראשית מדוע הזמנת האורחים נעשית כאשר מדברים על "לחם עוני", וכי לא מתאים יותר להזכיר הזמנת אורחים בהקשר לתבשילים דשנים של ה"שולחן עורך"? ובכלל, האם זהו הזמן להזמין אורחים, כאשר כבר כולם שבו מבית הכנסת, קידשו על היין, ואף אכלו את הכרפס וחצו את המצה! הרי השעה הנכונה להזמין אורחים היא לפני התקדש החג ולא בעיצומו?
עוד יש להבין את כפל הלשון: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". הרי ב – ייתי ויכול כלול הכל – המצה והמרור, היין והפסח וגם שולחן עורך. מדוע צריך לייחד הזמנה מיוחדת לאורחים לקרבן הפסח, ואם משום הצורך להימנות על קרבן פסח הרי גם זה צריך להיעשות מראש טרם ההקרבה ולא בליל הסדר - לאחר שהוקרב? כמו כן יש להבין את הקשרו של המשך קטע זה המתייחס לתקוה שבשנה הבאה נהיה בני חורין בארץ ישראל, מדוע הוא חלק מהזמנת האורחים ?
יש לומר שקטע זה של "הא לחמא עניא" אינו הזמנת אורחים לליל הסדר. זה עשינו וצריך היה להיעשות לפני התקדש החג. אלא דברי חיזוק למצבינו בגלותינו, שמצא בעל ההגדה לומר לנו בתחילת לילה גדול זה. אמנם אנו מציינים בליל הסדר את היציאה מגלות לחרות, אך לא ניתן להתעלם מזה שעדיין אנו בגלות קשה הנמשכת קרוב לאלפיים שנה שעמה שרשרת דורות של סבל. מעשי רצח וחבלה פוקדים אותנו עד ימינו דרך פיצוצי אוטובוסים ורצח אכזרי של פעוטות במיטתם. על כן פותח בעל ההגדה במילים בארמית – שפה גלותית, שיש בהן מסר של תקוה מול הסבל הפרטי והכללי.
טרם נסביר רעיון זה אבקש להביא מעשה שסיפר הרב הצדיק רבי יעקב גלינסקי שליט"א. פעם באחת השמחות המשפחתיות העיזו צאצאיו של מרן החפץ חיים זצוק"ל ושאלו אותו: סבא, עכשיו ברוך ה' הגעת מעט אל המנוחה ואל הנחלה, אך בעבר חלפו מעל ראשך ימים קשים בפרנסה, סיפרתם שאכלתם לחמים קשים שנותרו בבית האופה וטבלתם אותם במים כדי לרככם, ואפילו אותה לא תמיד השגתם, כיצד עברת בשלום את אותן תקופות?
השיב החפץ חיים זצ"ל בסיפור על אחד מהגבירים בפולין, שיצא פעם ליריד ובידו אלפי רובלים מזהב. לצערו איחר את עיקר ימי היריד לקנות ולמכור, אך היתה לו סיעתא דשמיא מיוחדת. לפתע, רץ אליו אחד הסוחרים ובפיו בקשה: טוב מאד שאני פוגש אותך, הנני זקוק למזומנים דחופים! אני עומד לסיים עסקה גדולה, לרוב הסוחרים כבר אין עכשיו מזומנים, אתה שבאת עכשיו ודאי יש לך מזומן. יש עימי אבן יקרה השווה ארבעים אלף רובל קח אותה בשלושים אלף, אבל העיקר כמובן, תתן לי תשלום במזומנים. הוא הוציאה והראה. והגביר אכן ראה שהיא אכן שווה מאד. לא יאמן! אבל מה אעשה אמר לחבירו לא באתי עם יותר מעשרת אלפי רובל.
טוב, תן לי עשרים ונסיים את העסקה. אין לי יותר מעשר אלף!? הסוחר עזב את המקום במפח נפש, כשהוא רץ להשיג מזומנים ממקור אחר. לאחר כשעה, הוא חוזר אליו ואמר: אני רואה כי העסקה שווה לי בכל מחיר, תן לי את הכסף שיש לך וגמרנו – עשרת אלפים רובל. הגביר כמובן הסכים אך טען בפני חבירו כי הוא צריך להתאכסן באיזה בית מלון בשבועיים הקרובים, אם אתן לך את הכל ממש, מה יהיה איתי? קח מאה רובל ללינה וגמרנו. אם רצונך לקנות ממני את האבן, טוב, אם לא אני הולך. הסכמתי, סיפר הגביר.
נשארו בידי רק מאה רובל. לבית מלון כבר לא התקרבתי בימים הבאים, בלילות ישנתי בחצר הפנימית של בית הכנסת, או בעזרת נשים. קניתי מעט לחם וקפה. מיעטתי לנסוע בעגלות, הלכתי הרבה ברגל. כאשר חלפו השבועיים בהם נאלצתי להישאר שם מחמת כמה סיבות. המשכתי את דרכי עוד שבוע של נסיעה בעגלה לביתי, כי כסף לרכבת לא נשאר כמובן בידי.
עברתי מעיר לעיר, ועימי בעגלה אנשים עניים שהביטו עלי ברחמנות גדולה. הם הבחינו מיד כי אינני רגיל לנסוע כך, וגם אינני מסוגל לישון על ספסל בבית הכנסת בלילות... באמת היה לי קשה באותן שעות שסעדתי ונדחקתי באכסניות שונות עם העניים, קשה לתאר. כך היה עד שהגעתי הביתה. בני הבית קרנו מהתפעלות, כזו אבן טובה. היא שווה ארבעים אלף בטח, ועוד תצליח למכור אותה בחמישים אלף!
ערכתי להם סעודת הודאה, ואז הם שאלו אותי: "אבא, עכשיו טוב לך והנך שמח, אנו רואים, אבל כיצד עברו עליך שלושת השבועות הקשים בדרך, איך החזקת מעמד? אמרתי להם: ילדים, שמעו נא, חלפו מעל ראשי ימים ולילות קשים אך כאשר נהיה לי צר וכאשר ודמעות עמדו לפרוץ מעיני, באותו רגע הייתי פוסע לצד, מוציא את האבן ומביט בה... הראיה, נתנה לי עידוד ואומץ לב: עוד יום, עוד כמה ימים, אשוב הביתה, יהיה לי טוב, שם כבר אשוב למעמדי, שם ידעו מי אני..."
מרן החפץ חיים זצ"ל סיפר להם את הסיפור, והם כבר הבינו את הנמשל. כי כאשר רק מתחילים לחשוב על יפה "שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה". כל העולם מתגמד. הקושי נהיה קל לעומת הקורת רוח בטרקלין.
סיפורו של החפץ חיים הם דברי בעל ההגדה בפתח דבריו, בעת שאנו יושבים בדרך חירות אך חושבים על הקשיים והגלויות. הוא מזכיר לנו את היציאה בחופזה ממצרים עם לחם עוני לאחר 210 שנות גלות, ואומר לנו שבכוחה של מצה זו שהיא מיכלא דאסוותא – מאכל רפואה, ומיכלא דמהימנותא – מאכל אמונה, לצאת גם מגלות ארוכה זו. וכך אומר: כל דכפין ייתי וייכול – הוא קורא לכל אחד ואחד מאיתנו הזקוק לישועה לאכול את מאכל הרפואה לרפאות את שברינו, עצבותינו וצרותינו. כל דצריך ייתי ויפסח – הוא קורא לכל מי שצריך ישועה שיכול להשיג אותה באמצעות הדילוג על המצב הנוכחי כשהוא מביט אל העתיד, ומהו ? שבשנה הבאה נהיה אכן בארץ ישראל ובני חורין. גם אם השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. גם אם השתא עבדי בשנה הבאה בני חורין.
ליל הסדר אינו נותן לנו תשובות מדוע אנו סובלים כל כך בגלות הנוראה הזאת. אבל הוא אמר לנו שיש סדר גם אם אנו לא מבינים אותו. אנו מאמינים באמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח.
כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה אנו מאמינים כי אורה של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל כך. לכל יחיד שסבל ולכלל עם ישראל, עד שיתקיים הנבואה: אודך ה' כי אנפת בי" – עם ישראל יודה לקב"ה על שכעס עלינו וייסר אותנו, זו אמונתינו וזו נחמתינו.