בפרשתנו, נערכת חנוכת המשכן ע"י משה רבנו וכל ישראל.
והנה, בעת אירוע מרומם זה, קורה דבר מזעזע. נדב ואביהוא, בני אהרון, מוצאים את מותם כשעושים מעשה המנוגד לציווי ה'.
"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה..." מבלי להיכנס לטעם מיתתם, ננסה להבין את תגובת אהרון למיתת בניו.
בתיאור תגובתו של אהרון אומרת התורה שתי מילים בלבד: "... ויידום אהרון". כלומר, תגובתו של אהרון את בניו, נדם ושתק, והמשיך במלאכת הקודש במשכן.
יסוד שתיקת אהרון נובע מההבנה שאין מקריות בעולם. גם כשאין אנו מבינים את סיבתם של הדברים, אנו יודעים שישנה השגחה, ויש טעם נכון לכל מה שנעשה. אולם נדבך נוסף, עמוק יותר, טמון בשתיקתו של אהרון.
אנו מאמינים כי קרוב המשפחה שנפטר אמנם איננו כאן עמנו, ויש בכך צער ושבר עמוק, אך הוא נמצא וחי בעולמות אחרים. זו אמונת ישראל מאז ומקדם, שהחיים פושטים צורה, ומתלבשים בלבוש חדש במקום אחר.
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", הוא עולם הנשמות, שליבם פועם וחי בו לעולמי עד.