נשאלתי על ידי ידיד מחו"ל על משמעות תוצאות הבחירות האחרונות, ולא ידעתי מה לענות. אשיב לו לאחר שתתברר מהות הקשר בין לפיד ובנט ומפלגותיהם: האם זו ברית לפתרון שאלות הפנים הבוערות הממררות את חיינו, או שמא הארכת חייה המלאכותיים של המחלוקת הממאירה שאינה אלא מלחמת אחים קרה: פלשתין או ארץ ישראל? חייבים לבחור. לשתיהן כאחד אין מקום תחת השמש. בל נזלזל בהערכת עוצמתה של נטייתנו החולנית, מעין מום גנטי, לקיים שרשרת בלתי פוסקת של מחלוקות שאינן לשם שמיים: המחלוקות בין חסידים ומתנגדים, בין ציונים לבונדיסטים וקומוניסטים, שסטלין והיטלר שמו להן קץ נורא. והמריבה והשנאה הקשה בין היישוב המאורגן לפורשים, וכל אלה הן דוגמאות בלבד.
לפי כל קנה מידה שפוי, המחלוקת על ארץ ישראל השלמה מיצתה את עצמה, הפכה בלתי רלוונטית. מן הצד האחד, חסידי הנסיגה קיבלו באוסלו ובגירוש צ'אנס למלא את מלוא תאוותם, ואת חציה אכן השיגו: ייסדו 'מדינה בדרך' ברמאללה, הרסו למעלה מ-20 התנחלויות והקימו מדינה פלשתינית בעזה. מן הצד השני, מה שלא השיגו - את חלוקת ירושלים ואת הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית בעלת שטח רצוף מרפיח ועד ג'נין - כבר לא ישיגו, מפני שאי אפשר להשיגו. והרי מצפים היינו מ'מחנה השלום' המתהדר בריאליזם שלו, שיכבד עובדות מוצקות כמו אי-היכולת ואי-הרצון של כל הערבים לוותר על זכות השיבה של מיליוני צאצאי פליטי תש"ח, לפרגן לישראל אפילו את רחבת הכותל או להכיר ביהדותה של מדינת ישראל, ואפילו – בקיומו של עם יהודי. והיינו מצפים שישפטו באופן רציונלי את השלכות 'אביב' האחים המוסלמים, מתוניסיה ועד סוריה, הנועל את כל הלאווים האלה על מנעול ובריח.
יכולנו לחשוב שסוף סוף, אחרי הרומאים, הבולשביקים והנאצים, הגיע תורם של הערבים לחסל גם את המחלוקת היהודית הזו. אולם יאיר לפיד הבין כבר שנה אחרי הגירוש ("דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", '7 ימים', 13.10.2006) שלא כך: "זה (הגירוש) לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב). המניע היה אחר לגמרי... ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה... על גבולות הכוח של עצמם".
לפיד מונה רשימה ארוכה של חטאי המתנחלים, אך מה שחשוב לעניינינו היום הוא קביעתו האמיצה שהמחלוקת אינה לגופם של דברים כי אם לגופם של אנשים. היום, שבע שנים אחרי שלפיד עשה את חצי הדרך, עליו להשיב האם השלים אותה. האם הפנים שמן המחלוקת הגדולה לא נותר שמץ של ממשות, וכל כולה מחלוקת לשם מחלוקת, שנאת חינם, פסיכופתולוגיה ולא פוליטיקה.
כמעט שני דורות המחלוקת הזאת, כחור שחור, בולעת ומכלה כל נושא אחר - חברתי, מוסרי, לאומי. הכול משועבד למולך הזה ולפיד מדגים את זאת מדברי דוד לנדאו: "(ה)עורך הראשון שהודה, כי עיתונו, 'הארץ', העדיף להעלים עין מחשדות השחיתות של משפחת שרון, שכן לדבריו 'עדיף שחיתות קטנה (קרי, שוחד) על שחיתות גדולה (קרי, הכיבוש)'".
על פי הכלל הזה, כל צד, ימין ושמאל, העדיף לספוג, לסבול ולשאת על גבו את כל מדווי וחוליי החברה והמדינה, התיר לכל קבוצת אינטרסים לעשות ככל העולה על רוחה על חשבון עתיד העם והמדינה, ובלבד שבכך יקודם 'השלום' או תקודם 'שלמות הארץ'.
נותרה השאלה הגדולה בדבר פשר ההתחברות בין לפיד ובנט: האם הבינו שאין שחר לכל הרפורמות החשובות והדחופות שהבטיחו לבוחריהם בתחומי החברה, הכלכלה, סדרי השלטון ויחסי דת ומדינה, כל עוד המחלוקת ההיא עדיין מאיימת לבלוע הכול? האם הפנימו שעליהם לבחור בין בדק הבית הטוב והמיטיב שהבטיחו, לבין מה מחלוקת על ביצת שלום שלא תיוולד לעולם? אם לאו, כל הבל פה של אובמה וכל זיק של אשליה שיפציע מרמאללה יקרעו את הברית בין יש עתיד לבית היהודי כקורי עכביש, ואנחנו נמשיך לבוסס במחלוקת חסרת השחר כדאשתקד.
אולם אם אכן כן החליטו שתי המפלגות האלה, שכוחן (31 מנדטים) בדיוק ככוחה של מפלגת השלטון, לקבור את הפגר המת של המחלוקת ההיא ולטפל כאן ועכשיו בבעיות הממשיות שלנו - עידן חדש ייפתח בפנינו. ובלבד שתימצא הדרך למנוע מחלוקת חדשה, עם החרדים.