נשיאת עול בשמחה

לכאורה לא נראה הקשר בין החטא, שקרא לתורה זמירות, לעונש שנכשל בנשיאת הארון בעגלה.

על הפסוק "בכתף ישאו", דרשו חז"ל, "אין ישאו אלא ל' שירה , שנא' 'שאו זמרה ותנו תוף' ". דרשה זו מופלאה, שדרשו את הביטוי נשא במשמעות של שירה.

אכן תורה היא עול על ישראל, "עול מלכות שמים", "עול מצוות", ועול נושאים על הכתף, אך יהודי צריך לשאת את העול בשמחה, משום שבזה הוא ממלא את חובתו, וזה מביא אותו לתחושת שלמות ולשמחה. האידאליסט שמח כשמתגבר על קשיים וממלא חובתו בעולמו, והוא עושה זאת מתוך שירה. בהקדמה לספר אור גדליה כתב "אף שנושאים בכתף אבל צריך להיות בשירה – 'נישט מיט אכרעכטץ' (לא עם אנחה של תלונה)".

התלונה על דוד שקרא לתורה זמירות תמוהה, הרי התורה באמת נקראת שירה, שנא' "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"? אלא שחילוק יש בין זמירות לשירה. שירה היא ענין של עומק, שכל. היא נכתבת אריח על גבי לבינה, ללמדך שמה שמסתתר בלבן המקיף את האותיות, גדול ממה שנכתב בשחור. לעומת זאת, הזמרה הינה דבר רגשי, קצוב ומוגבל, כמו "כרמך לא תזמור". לראות את התורה כדבר קליל, קצבי ורגשי, זו טעות וסילוף של היהדות, כמו גם להיפך, לראותה כדבר כבד שהאדם נאנק תחתיו, אף זו טעות. עול תורה הוא אמנם כבד, אך נושאים אותו על הכתף בשירה ובשמחה. מתוך שדוד קרא לתורה זמירות, טעה ולא נשא את הארון בכתף אלא בעגלה.

שאלו את ר' משה פיינשטיין זצ"ל, איך יתכן שיהודים באמריקה שמסרו נפשם על שמירת שבת, לא זכו שבניהם ישמרו שבת. וענה, שמסתמא כשבאו ביום ראשון לביתם וסיפרו ששוב פיטרו אותם מעבודתם, על שלא באו לעבודה בשבת, נאנחו והתלוננו. הילדים הבינו שקשה להיות יהודי, ופרשו. אילו היו מגיבים בשמחה ששוב עמדו בנסיון ולא יוותרו, אפשר שתגובת הבנים היתה שונה.

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')