עם ישראל הוא עם בעל זיכרון היסטורי ארוך ומפותח. מאורעות רבים ומגוונים אירעו לנו במהלך ימי חיינו.
מאפיין מיוחד יש למאורעות חיינו. אירועים רבים מתקבצים ובאים לתאריך אחד. כבר לימדונו חז"ל – "מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". כך מוצאים אנו בתשעה באב, שנגזר בו שלא יכנסו ישראל לארץ, נחרבו בו מקדש ראשון ושני, נלכדה ביתר ונחרשה העיר (תענית כט). וביום זכאי, יום טוב ראשון של פסח – זכינו לברית בין הבתרים, נגלו המלאכים לאברהם, נולד יצחק, יצאו ישראל ממצריים, מתו חייליו של סנחריב ועוד ועוד. אצל הקב"ה הכול מדוקדק מיום ליום, אם הבטיח שישראל יצאו ממצריים כעבור 430 שנה מברית בין הבתרים, וכעבור 400 שנה מלידת יצחק, כל המאורעות הללו אירעו בדיוק ביום טוב ראשון של פסח.
והנה, למרבה ההפתעה, יש יום זכאי נוסף, המאיר את תקופת השנה בה אנו מצויים, שבאורח פלא התקבצו ובאו בו מאורעות רבים. כוונתי, ל- טז בניסן, שהוא היום בו מקריבים בבית המקדש את קרבן העומר ואנו מתחילים לספור את ספירת העומר.
ביום זה נטהרה ארץ ישראל מטומאת העיר סדום, שהרי המלאכים שבאו ביו"ט ראשון לבשר לאברהם על הולדת יצחק, הגיעו לסדום לעת ערב, ו'מצות אפה להם ויאכלו', לפי שפסח היה. ביום זה נתלה... המן הרשע על העץ, כפי שמצינו שבשעה שבא המן לומר למרדכי לעלות על הסוס, מצא את מרדכי מלמד את הילדים הלכות קמיצה, לפי שזהו יום מנחת העומר. ביום זה התגלה המלאך לגדעון, ולכן הסימן שניתן חלום לחיילי מדין הוא צליל לחם שעורים, שזה כנגד מנחת העומר מהשעורים.
הפתעה גדולה יותר, בהקשר ליום זה, מצויה בפרשתנו – פרשת אמור. בפרשתנו אנו מצטווים על המועדים. התור
בספירה איננו משילים את עולם החומר, כי אם אנו מתחילים ממנו, מקדשים אותו, והולכים ועולים עד אשר בכוחנו לרומם את המציאות הגשמית לרוחניות של מתן תורה
ה מפרטת בפרשתנו את המצוות המיוחדות של כל חג, אך לא מפרטת את קרבנות החג, הציווי על הקרבנות נמצא בפרשת פנחס.
אך שני יוצאי דופן יש בפרשה, קרבן העומר וקרבנות שני הלחם בשבועות מוזכרים באמור ולא בפנחס. לתמיהה על קרבן שני הלחם, עונים המפרשים שלשבועות אין מצווה מיוחדת כתקיעת שופר או ישיבה בסוכה, ולכן מצוותו היא שני הלחם. על קרבן העומר עונים המפרשים, שנכתב כאן, כדי ללמדנו את התאריך של חג השבועות. הרי לשבועות אין תאריך משלו, זמנו נקבע ביום החמישים לקרבן העומר, לפיכך צריך להשמיע שהעומר מוקרב למחרת הפסח וממנו מונים חמישים יום.
אולם אם העומר נכתב כאן רק לצורך חג השבועות, עדיין תיוותר תמיהה גדולה. כידוע, התורה מחולקת לפרשיות קטנות, המסומנות בספר התורה בריווח בין המילים. בפרשת המועדים, כל חג מקבל פרשיה קטנה לעצמו. והנה, אם קרבן העומר נכתבה רק לצורך חג השבועות, היו צריכים להיכלל העומר וחג השבועות בפרשייה אחת. והנה, למרבה הפלא, נכתבה פרשיית קרבן העומר בפרשייה נפרדת, ורק מצוות ספירת העומר נכתבה בפרשיית חג השבועות. כלומר, יום קרבן העומר, מקבל בפרשתנו מעמד של חג בפני עצמו.
מדוע? במה התייחד יום זה?
התשובה נעוצה בפשט פרשיית קרבן העומר. נאמר שם – "...כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר...". זהו יום הודאה על שזכינו להיכנס אל הארץ ולאכול מפירותיה הקדושים. ואכן, בימי יהושע עת נכנסו ישראל בפעם הראשונה לארץ, נשלמה כניסתנו ביום זה, עת אכלנו לראשונה מעבור (תבואת) הארץ.
כידוע, ספירת העומר מכינה אותנו למתן תורה. אך הספירה לא נקראת ספירה לקראת מתן תורה, אלא אנו מברכים על ספירת העומר. הספירה נקראת על שם העומר. העומר הוא קרבן משעורים, המציינים את הצד החומרי שבמציאות. מיום העומר ואילך מותר לנו לאכול מהתבואה החדשה, וכאמור זהו גם יום ההודאה על כניסתנו לארץ.
אמור מעתה, בספירה איננו משילים את עולם החומר, כי אם אנו מתחילים ממנו, מקדשים אותו, והולכים ועולים עד אשר בכוחנו לרומם את המציאות הגשמית לרוחניות של מתן תורה.