העולם המודרני משופע בהמצאות מהפכניות, שהתיימרו להוות תחליף אנושי למקור הטבעי, ש'סיפק' לנו האלוקים. אחד מאותם מוצרים הוא תחליף חלב אם, המכיל רכיבים רבים המתיימרים לדמות את חלב האם האמיתי.
היו תקופות, שרופאים המליצו לאימהות לבכר את תחליפי החלב הללו על פני ההנקה הטבעית. היו שטענו שהתחליף אף עולה על המקור. אולם, כמו במקרים אחרים, ככל שהמדע התקדם בחקר הנושא, התברר גודל הפלא ורמת ה'שכלול' של המקור. במקרה של חלב האם התברר שכלל אין אפשרות לדמות אותו, כי הוא משתנה מעת לעת באופן טבעי בהתאם לצרכיו המשתנים של התינוק.
כך, למשל, ככל שתקופת ההנקה ממושכת יותר והתינוק בוגר יותר - החלב שומני יותר, והתינוק מקבל יותר קלוריות. בשעות הערב, כהכנה לשנת הלילה, החלב שומני יותר גם כן. בקיץ החלב דליל יותר כדי לענות על צורכי הנוזלים של התינוק. החלב גם מכיל נוגדנים העוזרים לתינוק במיוחד בחודשי חייו הראשונים בהם המערכת החיסונית שלו אינה חזקה מספיק.
הקב"ה יצר לנו מקורות יניקה ומחיה מופלאים מבחינה פיזית, ומהם נלמד עד כמה צריכים אנו לתת את הדעת על מקורות היניקה הרוחניים שלנו. סמל לדבר אנו מוצאים כבר ביניקת התינוק. הגמרא (ברכות י) מבארת את שירתו של דוד בתהילים, "ברכי נפשי את ה'... ואל תשכחי כל גמוליו", כהודיה מיוחדת של התינוקות על שמקום היניקה של האדם מאימו מצוי כנגד הלב, מקום הבינה, ולא כבהמות היונקות מדדים המצויים בקרבת מקום הטינופת.
וכך מוצאים אנו בפרשתנו נקודה מיוחדת המאירה את מקורות היניקה הרוחניים שלנו. הפרשה פותחת בהדלקת מנורת המקדש. עבודת המנורה כבר הוזכרה בתורה (ויקרא כד), והנה למרבה הפלא התורה חוזרת ומזכירה אותה שוב.
הסיבה להזכרה הנוספת נעוצה בציווי נוסף שהתחדש בפרשתנו, והוא הציווי ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ציווי זה מלמדנו הלכה מיוחדת ש"ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולן פניהם לנר האמצעי, וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדש הקודשים (המצוי במערב), והוא הנקרא נר מערבי" (רמב"ם בית הבחירה ג, ח). את פתילות המנורה היו מטים כלפי הנר האמצעי, והוא היה מוטה כלפי קודש הקודשים שבמערב.
בנר המערבי היה נס מיוחד, הוא היה ממשיך לדלוק במשך כל היממה גם לאחר שהנרות האחרים כבו. נס זה זיכה את המנורה בכינוי – 'מנורת העדות', לפי שעדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כב).
הטיה זו של הנרות, בצרוף הנס שבנר המערבי, מלמדים אותנו שמקור האור מצוי במקום השראת השכינה - קודש הקודשים, וממנו מתפשט והולך לנר המערבי, וממנו – לשאר הנרות, ומשם לכל העולם.
יתר על כן, הפרשה הקודמת – פרשת נשא, מסתיימת בחנוכת המשכן, כשבחיתום נאמר – "ובבוא משה אל אוהל מועד... וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים, וידבר אליו".
לאחר שהושלם המשכן זכה משה לדיבור ממוקד השראת השכינה שבמשכן, ומה שמע? התורה לא מפרשת. אך מיד מסמיכה את הדלקת המנורה שבתחילת בהעלותך, ומלמדת אותנו על האור היונק מקודש הקודשים.
מכאן למדנו – מקור יניקתנו הרוחני, הן הציווי של דבר ה', והן האור המבטא את הצד הרוחני שבעולם, מגיע מקודש הקודשים. ונצטווינו להיות מכוונים למקום זה, ולא להטות את אורותינו ליניקה ממקורות אחרים.
ומכאן השלכה לנושא הבוער של הבחירות לרבנות הראשית. בצל הוויכוח המתלהט על זהות המועמדים, ושלל הדילים והחוקים להטיית הגוף הבוחר לכיוון זה או אחר, חשוב לזכור ששאלת הרכב הגוף הבוחר גדולה יותר מהשאלה לאיזה מועמד גוף זה יוביל. התנגדות הרבנים להרחבת הגוף הבוחר על פי מתווה 'חוק שטרן', לא קשורה לזהות המועמד, אלא לתובנה שהגוף הבוחר מהווה מקור יניקה לרבנים שיבחרו. אם יחדרו גורמים החותרים לרפורמה ביהדות לתוך הגוף הבוחר, הרי שהרבנות הראשית תלך ותהפוך בטווח הארוך לגוף המגשים מאוויים פסולים אלו. גדולי התורה של הציונות הדתית מעדיפים שיבחרו רבנים חרדים, ובלבד שהרוח לא תיטה לכיוון זה.
בזמן הקמת הרבנות הראשית, נקודה זו עמדה במוקד הוויכוח בין הרב קוק לאנשי בד"ץ העדה החרדים בראשות הרב זוננפלד. אנשי הבד"ץ טענו שסוף הרבנות לנטות לכיוונים רפורמים, ואילו הרב קוק אמר שכיוון שהרבנים מהווים רוב גדול מחברי הגוף, הרבנות הראשית תחזק את היהדות בדרך התורה והמצווה. ואכן, יש הטוענים שהסיבה להשפעתם המועטת של הרפורמים בארץ לעומת חו"ל, נעוצה ביסוד הרבנות הראשית על ידי הרב קוק.
האם הרצון להטות את הכף למען אחד המועמדים יוביל לניצחון תפישתם של אנשי הבד"ץ לאחר 90 שנה?
הכל תלוי בהבנתנו את חשיבות מקורות היניקה מקודש וכולנו תפילה שנזכה לינוק מתורת אמת, וממקורות יניקה טהורים, עד אשר ישוב ויתגלה מקור היניקה הפנימי – לוחות הברית וספר התורה המונחים בלב קודש הקודשים.