פרשת "מרים" היא אחת מהפרשיות הקשות בתורה. מרים ואהרון מדברים אודות גירושי ציפורה אשת משה.
"ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר". והנה בטרם יציאת הקב"ה להגנת משה נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". מדוע גודל ענוותנותו של משה נאמרת דווקא באמצע פרשה זו. הרי החטא והדיבורים במשה רבינו הם אסורים ללא קשר לענוותנותו של משה רבינו, והם תקפים אל מול כל אדם מישראל? לא בכדי, אנו מצווים לזכור כל יום את אשר עשה ה' למרים כדי להתריע על האיסור החמור של לשון הרע. אם היה זה עבירה כלפי משה רבינו מדוע חובת הזכירה היום יומית?
מסופר על רבי משה , בנו השני של המגיד הקדוש רבי ישראל מקוז'ניץ, שהיה שקט וצנוע עד שבעיני הבריות נחשב לאדם פשוט למדי. איש לא פקפק ביראת שמיים המופלגה שלו אך באותה המידה היו הכל משוכנעים כי בינו ובין למדנות וגדלות רוח – אין כל קשר. לכן, כשנסתלק המגיד מקוז'ניץ זי"ע לגנזי מרומים, נשאו הכל את עיניהם בטבעיות אל חתנו של הרבי רבי זליג שפירא. שכן, בנו בכורו של המגיד, ר' מוטל'ה, נפטר ל"ע על פני אביו בעודו צעיר ואילו ר' משה, לדעתם, לא התאים לרשת את אביו בהנהגה.
בטרם נתקבל סופית מינויו של רבי זעליג למנהיגם החדש של תלמידי המגיד מקוז'ניץ, ביקשו החסידים לנסוע אל 'החוזה' הקדוש מלובלין זי"ע ולקבל את ברכתו למינוי.
שעה קלה קודם שעלו החסידים על העגלה שתובילם ללובלין, הופיע לפתע בנו של המגיד, רבי משה, וביקש אף הוא להצטרף לפמליה. הדבר הביך קמעה את חברי המשלחת, אולם לסרב לו לא יכלו שהרי סוף-סוף בנו של הרבי הוא!
פגעי הדרך האריכו את הנסיעה מעבר למצופה וכאשר הלילה החל לרדת, עדיין היו החסידים רחוקים הרבה מלובלין. בני החבורה היו עניים מרודים וברור היה להם כי הכסף שבכיסיהם לא יספיק לכיסוי עלותה של שהיית לילה באכסניה ראויה לשמה. אולם משהחשיך לגמרי ולפניהם נקרתה אכסניה בעלת חזות עממית, החליטו בכל-זאת לנסות את מזלם. בהיסוס-מה נקשו על הדלת, שכעבור רגע נפתחה ובפתח ניצב בעל האכסניה – יהודי כפרי טיפוסי.
"האם תואיל בטובך לארחנו ללינת לילה?" שאלו את האיש. "אין שום בעיה", ענה האיש, "אך זאת בתנאי שתשלמו לי מראש. לא-אחת ולא-שתיים נפלתי בפח של כל מיני חבורות ארחי-פרחי שבאו אצלי, אכלו ושתו והסתלקו להם כלעומת שבאו בלי לשלם"...
בני החבורה פשפשו בכיסיהם, אולם כל הפרוטות שמצאו בהם לא הגיעו לסכום שנקב בעל האכסניה. הלה כבר עמד לסגור בפניהם את הדלת, כשלפתע פנה אליו אחד מבני החבורה "שמע נא, אח יקר", כלום חושב הינך כי בחבורת מחזרים על הפתחים נתקלת?! דע לך כי בינינו מצוי רבי גדול ואנחנו חסידיו. עתיד אתה עוד להצטער על שביזית כך צדיק!...". בדברו הצביע החסיד על רבי משה שניצב בצד, כדרכו, מצטנע ומהורהר.
בעל האכסניה, שעל אף פשטותו הכפרית רחש יראת כבוד לצדיקים – החוויר כסיד. הוא בלע את רוקו והרכין ראש בבושת פנים. "מדוע לא אמרתם זאת מראש?!", התאונן. "היכנסו ובואו. בכבוד גדול אארח אתכם באכסנייתי!".
שעה קלה לאחר שנכנסו בני החבורה פנימה והשיבו את נפשם במשקה חם שהוגש להם, נראה בעל האכסניה מתקרב בצעדים מהוססים אל מקום שבתו של רבי משה. בני החבורה שהבחינו בכך, עקבו אחר הנעשה והם שומעים את הכפרי פונה בקול נכנע ונרגש אל רבי משה ואומר: "רבי, הושיע!". ר' משה קירב עצמו אל פניו של הכפרי. "מה בלבך?", שאל בדאגה אמיתית. "זה יומיים שאשתי מקשה לילד, ומלבד הייסורים העוברים עליה, נתונה היא בסכנת חיים. אנא רבי, חוסה!".
נתן רבי משה ראשו בין ידיו ושקע במחשבותיו. כעבור רגעים מספר פנה אל הכפרי ואמר בחצי לחישה: "אשתך כבר נושעה". ואכן, לא חלפה אלא דקה ומאחד החדרים באכסניה בקעו קריאות צהלה: "מזל טוב! מזל טוב!"... החסידים שצפו במתרחש, החליפו ביניהם מבטי תמיהה מלווים בחיוכים נבוכים.
כעבור שעה, פנה אל רבי משה אותו חסיד שהגה את רעיון 'הכתרתו' ואמר: "ר' משה, הנה הוכחת קבל עם את כוחך בעשיית מופת, שמא תזכנו כעת גם בדבר-תורה?".
רבי משה התייחס אליהם בפשטות וברצינות. וכך אמר דוד נעים זמירות ישראל אומר, "כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק ידע". דרך העולם, שדבר המונח בגובה רב, הנה ככל שהאדם המביט עליו – גבוה יותר, כן ייטיב לראותו. אולם אצל הקב"ה, הדברים הפוכים. הקב"ה, על אף היותו 'רם' ונישא וגבוה מעל גבוה, לגביו דווקא ה'שפל' בעיני עצמו, הוא 'יראה'. לעומתו ה'גבוה' והחשוב בעיני עצמו רק 'ממרחק ידע', כי ראייתו בענייני אלוקות היא מרוחקת וקלושה... דברים כדורבנות אשר הדהימו את כולם בפעם השניה בערב זה.
כשנכנסה הפמליה לחדרו של 'החוזה' מלובלין, כמו התעלם 'החוזה' מדברי המשלחת ופנה בחמימות ללחוץ את ידו של רבי משה. "שלום-עליכם רבי משה!", קרא בקול גדול. לאחר מכן, כמשיח בינו לבין עצמו, הוסיף 'החוזה' ואמר: "כתוב 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה', הנה זה אך הסתלק ארון האלוקים, רבי ישראל מקוז'ניץ, וכבר 'ויאמר משה', תורתו הראשונה של רבי משה בנו מחוללת רעש במרומים!"...
רק אז הפנה 'החוזה' את ראשו אל בני הפמליה. הוא קידמם בברכת שלום ועוד בטרם היה סיפק בידי מי מהם לפצות פה, המשיך 'החוזה' ואמר: "סעו חזרה לשלום, כי כבר זכיתם במנהיג משכמו ומעלה, הלא הוא 'ברא כרעא דאבוה' – הרב רבי משה"...
זה אולי כוונת הכתוב לומר דווקא בעת הזאת למרים ואהרון. נכון שזכיתם לשמוע דברי נבואה מהקב"ה, אך לגביכם ולגבי כל הנביאים זה "גבוה ממרחק ידע" – הנכם גבוהים בדרגתכם אולם זה עדיין בבחינת "ממרחק ידע", לעומת משה רבינו העניו מכל אדם שלגביו "כי רם ה' ושפל יראה". הקב"ה קרוב אליו מאד בגלל ענוותנותו, ובכך עוצמתו גדולה שבעתיים על כל הנביאים.
כמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה, שכל המעלות שנאמרו בנביאים הם לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו – רבן של כל הנביאים. שכל הנביאים בחלום ומשה רבינו ער ועומד... אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לבשתו ונבואה שורה עליו, ובזה הבטיח ה' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי.
הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם שהוא צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פרש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה. ונקשרה דעתו בצור העולמים ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.