בפרשתנו, מציינת התורה את גדולתו של משה רבנו, מנהיגם של ישראל, ואת מעלת נבואתו העליונה.
לצד גדולתו העצומה, היה משה רבנו אף בעל תכונת הענווה.
כך אומרת התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד , מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".
לכאורה עצם תכונה זו במשה הינה דבר פלא. הרי מן הראוי שמנהיג בעל שיעור קומה שכזה יסגל לעצמו גינוני מלכות, ויבנה בניינים של עושר וכבוד, כדי לבסס את עוצמת מנהיגותו. וכל שכן, שאין לו לנהוג בענווה, המחלישה לכאורה את כוחו.
אולם, לאמתו של דבר, הבין משה כי מנהיגות אמת חייבת לנבוע מהנמכת קומתו האישית והתמסרות מוחלטת למען בני עמו.
לעומת מנהיג אשר מתנשא על הכלל ומפאר את שמו, תכונת הענווה מבטלת את ערכו הפרטי של המנהיג, ומעמידה את מגמתו במסירות הגמורה למען הכלל. מתוך כך, אף כל גדולתו האישית של המנהיג מופנית לשם הצלחת האומה.
דוגמאות נוספות לאופי מנהיגות זה מוצאים אנו אצל משה רבנו: בעת שפקד על מלחמת ישראל בעמלק (שמות פרק י"ז פס' י"ב) יושב משה על אבן ולא על כסתות נוחות-כדי להיות שותף, ולו במעט, בתחושת הלוחמים בשדה הקרב.
כמו כן, כשיורד בשליחות ה' למצרים, רוכש הוא את החמור עליו רכב, מכספו שלו. ללמדנו באה התורה, שתכונת הענווה והפשטות הינה חיונית עד למאוד בבניית מנהיגות אמת.