הנצי"ב בכמה מקומות בפירושו לתורה טוען שאדם חייב לבדוק עצמו מהו התחום שבו ימלא חובתו לעבודת בוראו, שכן אנשים רבים פונים לכיוון שאינו מתאים להם, ומשום כך אינם מוצאים מנוחת נפש, מתמרמרים ומתוסכלים.
"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה'... לאהבה אותו... לשמור את מצוות ה' וכו' ". משאלתו של משה נראה שהשאלה מאתנו היא קטנה, אך מה נותר לשאול אחרי היראה, האהבה ושמירת כל המצוות? לדברי הנצי"ב עם ישראל מתחלק באופן כללי לד' מחלקות – ת"ח, מנהיגים, בעלי בתים ונשים. מכל אחד תובע הקב"ה מה שמתאים לו. מת"ח נתבעת אהבה, מהמנהיגים יראת שמים, מבעלי הבתים שמירת מצוות ומהנשים מידות טובות. משום כך אין ו' החיבור בין התביעות, שמכל אחד נתבע דבר התואם לתפקידו. "ולכל אחד ברית בפני עצמו, ומה ששואל מזה אינו שואל מזה, וכמעט שאסור לכת השניה".
על דרך זו מתפרש הספרי הנ"ל. "והלך בדרכי לבך", אין הכוונה אפי' לדבר עבירה, אלא שבמסגרת התורה צריך אדם לבחור התחום המתאים לו, "שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שווה וגם במעשה המצוות".
ומצינו בגמ' שחכם היה שואל את חבירו "במאי אבוך הווה זהיר טפי", והיה עונה לו "במצוות שבת, או צי
לכל אחד היה תחום מיוחד שבו הרגיש יותר שייכות מצד תכונות נפשו וכשרונותיו
צית" וכדומה. שלכל אחד היה תחום מיוחד שבו הרגיש יותר שייכות מצד תכונות נפשו וכשרונותיו.
אך כל זה צריך להעשות במסגרת התורה. וזהו ששאל הספרי "בדרך הישר או בדרך שתרצה, ת"ל 'ולא תתורו' ", שהפועל לתור הוא עניין חיפוש דבר חדש, והיה מקום לומר שניתן לחפש דרך חדשה בעבודת ה', ואפי' מחוץ למסגרת התורה.
וע"ז נאמר 'ולא תתורו', שלא יחפשו דרך חדשה ומצוות חדשות, אלא הכל צריך להעשות במסגרת התורה, כמו ציצית הכוללת תרי"ג מצוות, ולא מעבר לזה. ובתחום התורה ותרי"ג מצוותיה חייב אדם למצוא את התחום בו יפעל ויממש את עצמו, ויש בתחום התורה מרחב די גדול כדי שאדם ימצא את סיפוקו הרוחני, ואין צורך לפרוץ מסגרות.