"אך בגורל יחלק את הארץ" (כו,נה), "לאלה תחלק הארץ בנחלה" (שם,נב), "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו,ח).
יש לראות במונחים אלו ג' רמות של קשר בין עם ישראל לארצו. חלק מציין קשר הגיוני ושכלי. "לרב תרבה את נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". הגורל הוא קשר על-שכלי, "בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו" (משלי). ירושה, לעומת זאת, פירושה התקשרות של מהויות, כשם שהיורש קשור למוריש, כך ישראל למכורתו.
הקשר בין עם ישראל לארצו הוא "מדין הענין האלוקי, לא מן השכלי, לא מן הנפשי, ולא מן הטבעי", אמר ריה"ל במאמרו הראשון בספר הכוזרי (מב). ובזה הלך אחר מאמר חז"ל, "א"ל הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עלי, שנא' 'ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה'. וישראל חביבין עלי, שנא' 'כי מאהבת ה' אתכם'. אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי, לארץ שהיא חביבה עלי, שנא' כי אתם באים אל ארץ כנען'" (במד"ר כג,ז).
את ייחודו של הקשר בין ישראל לארצו הגדיר הרב קוק זצ"ל כך.
א"י איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפי' הרוחני. א"י היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.
על הקשר הייחודי הזה כתב גם הרמב"ן, כשהגיע לארץ וראה את חורבן ירושלים, ואלו דבריו:
ופרי הארץ לגאון ולתפארת, ופריה ותבואתה מרובה, ועדין היא זבת חלב ודבש ליושבים בה. דימיתיך הורתי ליולדת שמת בנה בחיקה,
והחלב בשדיה למכאובים, ותיניק את גורי הכלבים, ואם כל זה מאסו בך עוגבים, ושממו עליך אויבים, ובמרחקים יזכרוך, ויתפארו בעיר הקדושה לאמר לנו ניתנה למורשה, וכאשר יבואו אליך ומצאו כל מחמדי עין, יברחו כמפני אויב ורודף אין, ורבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה, כי הם אינם הגונים לך, וגם את אינך ראויה להם...(כתבי הרמב"ן ח"א תכב).
ג' רבדים אלו מוצאים את ביטויים גם בקשר שבין ישראל לרבש"ע. "אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". החלק נוצר מעבודת האדם, ועוצמת הדבקות בה' תלויה בעבודתו.
הגורל אינו תלוי באדם אלא בהתערותא דלעילא, "אשר בחר בנו מכל העמים". וכדברי הכוזרי "שנתחייבנו להאמין שההתחלה ממנו (מרבש"ע), ולא ממנו אנחנו". לעומת זאת הירושה מציינת את הקשר האחדותי, לא רק שותפות בין שניים, אלא "ישראל וקוב"ה חד הוא".
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')