הנה הגענו לחומש האחרון בחמשת חומשי תורה, חומש דברים.
ספר זה שונה מהותית מקודמיו: בשאר חומשי התורה מופיעים דברי ה' אל עם ישראל, מצוות ה' וחוקיו, ומשה רבנו נביא האלוקים הוא השליח, המביא את דברי ה' אל העם. לעומת זאת, בחומש דברים מופיעים רק דברי משה רבנו בעצמו אל עם ישראל, בעמדם אל סף הכניסה לארץ ישראל.
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן : בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹופֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרות וְדִי זָהָב".
מעירים חז"ל, כי חלק מן השמות המובאים בפסוק זה אינם מקומות הקיימים במציאות, שכן לא מצינו בכל מסעות עם ישראל במדבר שעברו במקומות הקרויים 'לבן', תופל וכדומה.
אם כן שואלים חז"ל – מדוע הוזכרו שמות אלו בפסוק? ובכלל, מה כוונתו של משה בפסוק זה? מבארים חז"ל, שכל השמות בפסוק זה הינם רמזים למקומות ומאורעות שבהם התנהג עם ישראל שלא כהוגן. בכך רצה משה להזכיר לעם ישראל, בדרך רמז, את כל חטאיו ומעשיו הרעים במסעות המדבר, ולהוכיח אותם על הכעיסם את ה' במעשיהם.
אכן, יסוד גדול מלמדנו משה רבנו בצורת אמירת דברי התוכחה לעם ישראל-את היחס הנכון והזהירות הרבה הדרושה בכבודם של ישראל.
גם בשעה שיש צורך להוכיח את ישראל על מעשיהם, אין להטיח בפניהם דברים קשים, אלא להעיר זאת בעדינות רבה, בדרך רמז, כדי שלא לבייש ולפגוע, ולו במעט בכבודם.
ויש לזכור, שמלבד כלל ישראל, יש גם את ר' ישראל.. אותו יהודי פשוט, שאף בכבודו יש להיזהר כל ימות השנה ובפרט בימים הללו, ימי בין המצרים.