
תקופת בין המצרים, תקופה קשה לישראל. הגירוש מגוש קטיף מושך כבר שמונה שנים את תשומת ליבה של התקשורת המגזרית.
עשרות אלפי אנשים (ולא רק המגורשים עצמם) חווים את הגירוש כפצע פתוח. ראינו את התפרצותו של שר השיכון בבכי כשניסה לנאום ולדבר על הפצע הפתוח. מה שיצא החוצה היו משפטים קטועים המעידים על סערת הנפש העמוקה, המודחקת אצל רוב הציבור הכתום, אותו ציבור ש"זכה" לכינוי "עמלק" בעצם ימים אלו של שנאת חינם.
לפני למעלה משלושים שנה חווינו חוויה דומה ובאותה תקופה. גירוש והריסת חבל ימית הפורח וויתור על שטחי חצי האי סיני על העומק האסטרטגי שבהם ועל אוצרות הטבע והתיירות, גם הם עדיין פצע פתוח אצל האלפים הבודדים, כמוני, שנאבקו נגד הנסיגה בסיני. עבור רוב הציבור הישראלי, ובכללו גם הדור הצעיר שלא חווה את עוצמות הגירוש ההוא, "פינוי" סיני אינו אלא זיכרון עמום, אך בוודאי לא שריטה בנפש. עוצמתה של התקשורת המגזרית וקירבת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון לימינו אנו מקהים את הכאבים האחרים גם אצל הציבור ה"כתום". זר שיבוא לבקרנו בימים אלו יהיה בטוח שהאבל, הצום והמספד, מסתכמים בגירושים בני זמננו.
עוצמת הארועים ההיסטוריים הקשים שבגללם נקבעו שלושת השבועות כימי זכרון לחורבנות בני אלפיים שנה התעמעמה והיטשטשה. האם החורבנות האחרונים השכיחו מאיתנו את החורבנות הישנים? האם הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון אינו אלא משל לגירוש השכינה מקרבנו המאפשר לנו לחוש במקצת את הכאב המקורי?
את עוצמת הכאב עלינו לנתב. אומרת הגמרא (תענית דף ל ע"ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". מכאן נלמד שכל מי שעוסק בהפצת תודעת המקדש בוודאי עושה זאת משום צערו על חורבן הבית ולכן זוכה ורואה בבניינה. "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה". כלומר, כבר זוכה ורואה, היום, בהווה, איך ירושלים והמקדש הולכים ונבנים ברוח ובפועל ממש. "מכון המקדש", לדוגמא, הוקם מתוך כאב הנסיגה בסיני שנותב לעשייה, מתוך הבנה כי כל עוד לא נתמודד עם סוגיית הליבה וכל עוד לא יוקם המקדש נמשיך במאבקנו על "עוד דונם ועוד עז", ונתרוצץ כנשוכי נחש לכבות שריפות, חדשות לבקרים.
בכוחנו להעמיק את תודעת המקדש וחסרונו בדרכים רבות:
לדרוש מהמועמדים לרבנות הראשית לומר את עמדתם בענייני הר הבית והמקדש. לאחרונה נשמע אחד המועמדים כשהוא אומר שבענייני הר הבית אנחנו סאטמרים, כלומר, בתרגום חופשי שלי ועל אחריותי: בענייני הר הבית אנחנו עדיין בגלות, ואם אבחר לרב ראשי אין בכוונתי לשפר את המצב.
לכוון עצמנו על פי ההלכה לקודש הקדשים בעת תפילה ברחבת הכותל. ניתן לראות ביוטיוב מצגת העוסקת בכיוון התפילה. כל אחד יכול להפיצה:
לומר בשולחן שבת דברי תורה המקושרים עם המקדש (מידי שבוע מפורסמים דברי תורה באתר "מכון המקדש" ובדף הפייסבוק שלו ושל "המדרשה לידע המקדש").
ללמוד דף יומי בסיוע הציורים והבאורים של "מכון המקדש" המופיעים במשניות ובמסכתות הדף היומי "שערי היכל", פרי מחקר ולימוד של שנים רבות בבית המדרש "בית הבחירה" של "מכון המקדש"), וכן לרכוש ספרים מספריית המקדש העשירה בידע ובהמחשה.
לארגן ביקורי קבוצות במרכז המבקרים החדש של "מכון המקדש", מרכז מבקרים מרווח ומחודש הנמצא בלב ירושלים שבין החומות, ממש ליד המדרגות היורדות אל רחבת הכותל. ביקור במרכז המבקרים מותיר רושם עמוק של געגועים לקודש לצד ההכנות המעשיות המתקדמות לבנייתו. בקרוב יוצב במקום גם מזבח העולה החדש, המוכן לעבודת המקדש כמו כל שאר הכלים המוצגים במקום בדרכם לתחנתם הסופית.
להזמין הרצאות של "המדרשה לידע המקדש" ופעילי מקדש נוספים לבני נוער ומבוגרים, וכן להזמין הפעלות לילדים במוסדות החינוך ובקייטנות.
לתלות תמונות המחשה במוסדות החינוך ובבתים. בעניין זה ניתן, אולי, ללמוד משכנינו המציבים מעל פתח ביתם את תמונת מקום המקדש, בבחינת פרסומי ניסא.
לתרום ל"מכון המקדש" ולעשותו שליח. אגב, בשבוע שעבר התקיים ב"מכון המקדש" הכנס ה-32 אשר עסק במצוות מחצית השקל בימינו.
לצפות ולהפיץ את הסרטון החדש שהכינה המחלקה הבינלאומית של "מכון המקדש", המקיץ נרדמים ומעורר למחשבה. הסרטון הראשון בסידרה הופץ בשנה שעברה, עבר את ה-400,000 צפיות וגרם לרעש בינלאומי נרחב מכיוון שנראתה בו תמונתו של הנשיא המצרי מורסי והעם המצרי הרגיש כאילו מכון המקדש מזלזל בנשיא האהוב שלו. עברה שנה וכולנו יודעים היכן נמצא כרגע הנשיא – לשעבר – מורסי, ומה דעתו של העם המצרי עליו...
להיות לחברים בדף הפייסבוק של "מכון המקדש" באמצעות like פשוט ולהפיצו בשיטת חבר מביא חבר. אפשר גם להרחיב את ה-like-ים לשאר מחלקות "מכון המקדש" וגופים נוספים הפועלים לבניינו.
לשרש בכל הזדמנות את הטעות הנפוצה המכנה את כיפת הסלע (כיפת הזהב) מסגד. מבנה זה לא שימש מעולם כמבנה תפילה לאיסלאם. מסגד אל אקצה נמצא בדרומו הקיצון של הר הבית ומכאן גם שמו, "הקיצון", ולכן גם בנייתו של המקדש במקומו איננה קשורה למאבק בין הדתות ואיננה מחייבת הריסת המסגד הקיצוני.
בעשייה זו ודומות לה נקדם את בניית המקדש ונהפוך את היגון לשמחה ואת האבל ליום טוב, כמאמר הנביא ישעיהו הנדרשים כל כך בימינו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ 'לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
