"כל המצווה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות..." שואלים חכמינו, וכי לא פשוט שיש לקיים את כל המצווה ולא את חלקה בלבד?
ומשיבים לשאלתם, שהתורה באה ללמד את האדם שאם התחיל במצווה – עליו לגמור אותה! מפני שאין המצווה נקראת אלא על שם גומרה.
מה הלקח ממדרש חז"ל זה?
נראה לומר כך – בנוהג בעולם הבריות ששות ושמחות לעסוק בתכנונם של פרויקטים ולעיתים אף בהקמתם הראשונית. אולם ברבות הימים, כשהפרויקט כבר עומד על רגליו, וכעת יש להמשיך ולנהלו בימים רגילים, ימים אפורים של שגרה ללא שינויים ומהפכות של ראשית המפעל, ההתלהבות והמרץ שכל כך אפיינו את העוסקים בתכנון ובהקמה, שוככים אט אט, וההתנהלות הופכת להיות אדיש, מסורבלת ולא יעילה.
כאן באים חז"ל ואומרים לנו: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה", שהמתמיד והאוחז במלאכה מתחילתה ועד סופה, זוכה שתקרא על שמו. שבכוח רציפות עשייתו, גם בימים של בניין יום יומי, הוא מעיד על הקשר האמיץ שיש לו עם אותו רעיון שהגה במוחו, תכנן את ביצועו ואף זכה להביאו לידי גימור.