השכול, במיוחד כאשר הוא פוגע באדם קרוב אלינו – אין נורא ממנו.
רבים מאלו החווים אובדן קרוב, מתקשים לשוב לשגרת יומם – לעבודה, למשפחה ולשאר העיסוקים, אף כשעבר זמן רב מהתרחשות האסון.
בפרשת השבוע, מלמדת אותנו התורה כיצד עלינו להתייחס למקרים קשים שכאלו כמות קרוב: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אמנם אין התורה אוסרת על האדם לבכות מרה על יקיריו, שכן זוהי תגובה טבעית ובריאה לאדם האבל, אשר חש על בשרו את הכאב הנורא והמייסר של חסרון הקרוב. אך מנגד התורה אוסרת עשיית מעשים קיצוניים המבטאים תחושות של ייאוש וחידלון – שריטת הגוף עד זוב דם ותלישת שיער הראש.
איזון זה בין הכאב הטבעי לזהירות מן הייאוש, בא לידי ביטוי אף בגבולות שקבעו חז"ל במנהגי האבלות ובחילוק דיניהן בהדרגה – החל בשבעת ימי האבלות, דרך תקופת השלושים, עד תום שנת האבל.
בכך מלמדת אותנו התורה כי אל לנו ליפול ברוחנו יתר על המידה כשפוגע בנו המוות, כי אם להוסיף חיים וכוח, כפל כפליים, כדי למלא את חסרונם של אלו אשר אינם עמנו עוד. זהו גם מובנה הפשוט של האימרה: 'במותם ציוו לנו את החיים'.
התורה מסבירה את עומק סיבת האיסור במילים: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך..."- עם ישראל הוא עם נצחי, עם שלבניו יש המשכיות של חיים גם לאחר תום ימי העולם הזה, ועל כן אסור שצורת האבלות תבטא ייאוש וחידלון מן החיים, חרף הצער הנורא שבחסרון הקרוב.