בפרשת השבוע פסוקים רבים העוסקים בעניין המלחמה.
דווקא כעת, כשעם ישראל עומד בערבות מואב, טרם כניסתו לארץ, נכון להורות לו כיצד להילחם, שהרי ארצנו מאולם לא נתנה על מגש של כסף אלא נקנתה בייסורים.
הציווי הראשון הוא על איסור הפחד, "כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם..." ומוסיפה התורה ואומרת: "... שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו...". לכאורה ניתן להקשות ולשאול, כיצד אפשר לאסור על הלוחם מלפחד, הרי זו תגובה טבעית למצבי סכנה?
תשובה על כך אפשר ללמוד מהלכת הרמב"ם בנושא זה וכך הוא כותב: "... וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו עובר בלא תעשה" (כלומר אל איסור הפחד).
אם נדייק בדבריו נראה שהאיסור הוא לא הפחד, אלא המחשבות וההרהורים שהם המביאים את האדם לידי כך.
הלקח הנלמד הוא שלצד ההכנות של הלוחם טרם כניסתו לקרב, נכון לעסוק בהערכות כוחות הנפש, המחשבות והרצונות, לרכזם בנקודה אחת ויחידה והיא הדבקות והכרעת האויב.
כך אפשר לומר אף ביחס ל'פחד המדיני'. התורה שוללת את החששות והפחדים, שלעיתים יוצאים מהתחום הסביר וגולשים למרחבי הדמיון והפנטזיה, פחד שכזה עלול לשבש את המחשבה והתכנון הריאליים ולהביא לכשל גדול במבחן המציאות.