בפרשתנו ממשיכה התורה לעסוק בסוגיית המלחמה, כהכנה להתנחלות עם ישראל בארצו.
"כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". מבארים המפרשים את אזהרת התורה להישמר מדבר רע שהכוונה לדיבור רע, דוגמת לשון הרע וליצנות.
בנוסף לציווי על נקיות הלשון, מוסיפה הפרשה ומורה לנו על הוצאת הטמאים מקרב הלוחמים, ואיסור עשיית הצרכים בתוככי המחנה.
מסכמת התורה את כלל הנהגות הלוחמים באומרה: "והיה מחניך קדוש..." ונכון לשאול מדוע דווקא כאן מצווים אנו בדקדוקי הלכות של נקיות הלשון, טהרת הגוף והמחנה?
חז"ל מבארים, מפני ש'השטן מקטרג בשעת סכנה'-בעתות מלחמה, הלוחמים דרוכים כקפיץ מתוח.
השקט, הוא בבחינת שקט שלפני סערה גדולה שעומדת בפתח-אז, בזמנים שכאלו יש להיזהר, בהנהגות הציבוריות שהיו מתוקנים בתכלית. דיבורים לא ראויים, התנהגות קלוקלת עלולים לפגוע במוכנות הכוחות למלחמה.
ומלחמה לאו דווקא. נראה שכל מציאות של מאבק במחנה פנימה, בתוככי עם ישראל, טומנת בחובה את אותה סכנה שהשטן מקטרג בה. ולכן שמירת תרבות הדיבור בנקיות הלשון בשיח הציבורי מחויבת כל כך תמיד ובפרט בעתות שכאלו.