שהנצח יאכל את החרב

חדשות ערוץ 2 עשו שירות חשוב לתושבי מדינת ישראל בהציגם על המרקע את "קייטנות השלום" לילדים ברצועת עזה וביהודה ושומרון.



קייטנות שאת המימון להפעלתן נותן האו"ם כסיוע לפליטים. הילדים בקייטנות אומרים, שרים ומציירים את האמת האחת והיחידה שלהם: הם רוצים לחזור לירושלים, ליפו, ללוד, לבית דגן, ליבנה ובעיקר לחוף ימה של תל אביב, שהזאבים היהודים לקחו מהסבא והסבתא שלהם. בקייטנות אלה מתחנכים בני הדור הבא של השאהידים, של המתאבדים ושל המחבלים.

1,000 חיוכים של אבו מאזן ודברים פתלתלים של עריקאת לא יכולים להסתיר את העובדה היסודית, כי זכות השיבה והשליטה בירושלים הן המצויות במרכז המחלוקת ההיסטורית בינינו לבין הערבים המכונים פלשתינים. הילדים במחנות הפליטים והמדריכים הג'יהאדיסטים שלהם לא מגלים שום עניין בהתנחלויות; העיסוק באריאל ובבית אל הוא עניין ישראלי פנימי.



זוהי מלחמת האין ברירה הגדולה שלנו מאז ראשית עלייתה של הציונות וההבנה, לאחר השואה האיומה, כי יהודים ללא מדינת ישראל חזקה משולים לעדר כבשים המנסה לשרוד בין 70 זאבי טרף



הם מתעניינים בתל אביב ובירושלים ומעלים אותן על ראש כמיהתם. סביר להניח שגם השרה ציפי לבני לא תסכים שאל קרבת בית מגוריה באזור שייח' מוניס (רמת אביב של היום) ואל מתחם שבט אבו קישק (רמת השרון) ישובו מאות אלפי פלשתינים. רק השמאל הרדיקלי יסכים להכיר בזכות השיבה ובלבד שהזכות תמומש בשכונות הדרומיות של תל אביב, ששם כבר חיה ופועמת אפריקה המתחדשת.

למרות הבדלים מהותיים ויסודיים יש קווי דמיון, לפחות פורמליים, בין התקווה היהודית בת 2,000 השנים לשוב הביתה לחלום הפלשתיני החדש והצעיר.

 

כאשר שתי תקוות לאומיות ודתיות, הטוענות בלהט לאותה כברת ארץ, שום משא ומתן לפשרה לא יוכל להתממש. המריבה האמיתית היא סביב השאלה מיהם היורשים הלגיטימיים של אברהם אבינו שקיבל את ההבטחה האלוהית לארץ ישראל. ריב בין בני יצחק לבני ישמעאל.



ידוע הוא שמריבות בתוך המשפחה על ירושה נמשכות לעיתים דורות רבים והן אורכות כנצח. ג'ון קרי, קתרין אשטון ואבירי השלום הסקנדינבים לעולם לא יצליחו להבין את פשר הוויכוח ההיסטורי על ירושלים ועל ארץ ישראל. הקדנציה שלהם תסתיים לפני שהם יירדו לעומק ההבנות המטפיזיות של העימות העתיק. מבחינתם, מדובר בנדל"ן, שאפשר לסחור בו, למכור ולקנות. הם עצמם לא היו מוכנים לוותר על מטר רבוע משטח מדינותיהם עבור שלום עולמי.

במאבק בינינו לבין הערבים המכונים פלשתינים ינצח מי שיהיה נחוש, חזק, מאמין, עקשן ומוכן למלחמה. בתולדות חיינו בארץ הזו לנצח תאכל חרב רק כדי שהנצח יאכל את החרב. זוהי מלחמת האין ברירה הגדולה שלנו מאז ראשית עלייתה של הציונות וההבנה, לאחר השואה האיומה, כי יהודים ללא מדינת ישראל חזקה משולים לעדר כבשים המנסה לשרוד בין 70 זאבי טרף. 

הוויכוח אינו על גבולות 67', אלא על זכותנו היסודית לחיות כבני חורין בארצנו בביטחון ובשלום. השמאל הישראלי כל הזמן מנפנף במאזן האימה הדמוגרפי; לערבים, שבראשם עומד מכחיש שואה, יש פתרון מבית המדרש של ערפאת: לחסל בכלל את הדמוגרפיה היהודית. חבל שיש בתוכנו יהודים טובים המוכנים לתת יד לפתרון של נסיגה אובדנית. אין לך דבר מסוכן יותר מתמימות קדושה במזרח התיכון.