פרשת הקללות הנקראת בשבת זו בסימן של: תכלה שנה וקללותיה, מציינת סיבה מרכזית לקללות הקשות והיא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב... ". אמנם יש חסרון גדול בעבודת ה' בלא שמחה, אך מכאן ועד קללות נראה לנו מרחק רב ועצום. האם בעבור העדר שמחה יקבל אדם קללות נוראיות כל כך?

הרמב"ם בסוף הלכות לולב כתב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו. שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב..." היתכן עד כדי כך?

ה"חפץ חיים" פתח פעם במשל: מעשה בחנווני שבא אל הסוחר הסיטונאי וביקש לחדש את מלאי הסחורות, והגיש הזמנה גדולה מאד של סחורה. הגיש לו הסוחר את החשבון ושאל: "הבאת עמך מעות"? "לא", ענהו, "הן מוכר אתה בהקפה! יודע אתה שעלינו למכור את הסחורה בתחילה, ואז נשלם לך תמורתה. כך נוהג אתה עם כולם, ומדוע אצא מן הכלל"?!

נדהם הסוחר מן החוצפה, אך שלט בכעסו וענהו רכות: "אכן, נוהג אני עם כולם וכך נהגתי גם עמך. מכרתי לך סחורה בהקפה לפני שנתיים ולא קיבלתי את תמורתה. באת אשתקד והתנצלת, הסברת שהיו לך נזקים והפסדים והבטחת נאמנה שאם אך תקבל שוב הקפה על הסחורה- תפרע הכל כאחד. נעניתי לך והקפתי פעם שניה. עתה שב הנך בידיים ריקות, ולא זו בלבד שלא פרעת את חובך הקודם, עוד יש בך העוז לתבוע שאקיף לך פעם שלישית? ובכן דע, כל זמן שהחוב הקודם עודנו בתקפו, לא תקבל סחורה נוספת ואף אתבע אותך ואנהג בך בכל חומרות הדין".

בניסיון נואש, החל החנווני להצטדק, הכביר תירוצים, והבטיח נאמנה שאם אך יקבל שוב סחורה בהקפה יוכל לפורעה וישלם מחירה. הסוחר לא אבה לשמוע. הוסיף החנווני והתחנן עד שהזיל דמעות, ביקש מהסוחר שיעשה למען עולליו שלא יגוועו ברעב ויחוס עליו שלא יפשוט רגל בחרפה.

סוף דבר נעתר לו הסוחר ולבו התרכך בחמלה. אך אז התקוממו עובדי בית המסחר וקראו לבעל הבית שלא יביע בו שוב אמון, היות ופעמיים לא עמד בכור המבחן. "אין זה מוסד צדקה, אנחנו  עסק מסחרי ועלינו להתנהל לפי כללי המסחר"!. "צודקים הם"! אמר הסוחר. החל החנווני לבכות בקול ולהתחנן על נפשו.

בסמוך עמד חנווני נוסף שבא גם הוא לרכוש סחורה. פנה אל רעהו הסוחר  ואמר: "הנני לייעצכם עצה" . הסכימו הכל לשמוע מה בפיו. נעמד ואמר להם: "צודקים הנכם בכך שאינכם מאמינים להבטחותיו, שכן ניסיון כושל לכם בכך. מאידך גיסא צודק הוא בבקשתו, כי אין בידו מעות לפרוע הזמנתו, אך אולי פיו ולבו שווים עתה בהבטחתו להיטיב דרכו. על כן הסכיתו לעצתי, במקרה זה חרגו מעט מהכלל שמוכרים אתם בסיטונאות בלבד. הבו לו מעט מכל דבר, עשירית ממה שביקש, ובהקפה. הסכום שתסכנו יהיה מזערי, ומשישלם תמורתו, תנו לו עוד. משתווכחו פעמיים ושלוש שעומד הוא בהתחייבותו ואף מתחיל לשלם לשיעורין את חובו, תשובו למכור לו בסיטונאות ובהקפה". מצאו הדברים חן בעיניהם ושיבחו את ההצעה.

מסביר החפץ חיים את הנמשל: בורא כל עולמים הנחיל לנו את ארץ אבותינו, ארץ טובה ורחבה ובנה לנו את בית הבחירה, נתן לנו כל טוב בהקפה בכדי שנוכל לעבדו בלבב שלם. לא פרענו את החוב ונושלנו מארצנו. כעבור שבעים שנה שב ה' את שבותנו, שוב בנה לנו את בית הבחירה 'בהקפה'. שוב לא עבדנוהו ושוב חרב הבית ונתרחקנו מעל אדמתנו.

עתה ניצבים אנו ומבקשים כי ישוב בשלישית ו'ימכור לנו בהקפה', מבטיחים אנו נאמנה כי הפעם נעבוד את ה' בלב שלם שלא כפעמים הראשונות. אבל "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כ"ט, ד'). וגם אם הקב"ה מסכים להיעתר לבקשתנו, טוענים המקטרגים ששורת הדין מונעת מלהיענות לתחינתנו. אם פעם ופעמיים מעלנו, לא שילמנו חובנו, מי יאמר שבפעם הזאת נעמוד בהבטחתנו?

אך יש עצה להוכיח כי כנים אנו. במקום 'לרכוש' עבודת ה' במידה גדושה כפי שצריך להיות ולא תמיד ניתן להצליח בזה. נוכיח עצמנו וכנותינו  על ידי שנשיש ונשמח בלימוד ובתפילה ובכל מצוה, ואז יסתמו פיות המקטרגים, ונזכה לגאולה השלימה ולעבודת בית ה'. אך גם את זה אנו לא עושים, הרי שלא ינתן לנו כלום בהקפה. ובעקבות כך רובצת ח"ו קללות קשות.

הקללות אינן באות על אדם המקיים תורה ומצוות בלא שמחה, הן מגיעות בעבור חטאינו ופשעינו. אולם עם השמחה אנו יכולים להוכיח כי בכוונתנו בעתיד לשנות את דרכנו ולהיטיב את מעשינו. אך בלעדי השמחה אין אפילו כיוון דרך ואזי אנו לא זוכים לאשראי כלשהו מאת הקב"ה.

מצינו בדברי חז"ל דוגמא לכך. מסופר בגמרא (שבת ל"ג, ב') על רבי שמעון בר יוחאי ובנו שלאחר שתים עשרה שנה שבהן התחבאו במערה מפחד השלטונות, ראו בני אדם שחרשו וזרעו בשדותיהם. תמהו על כך וכי "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"? וכתוצאה מכך, כל מקום שהיו רשב"י ובנו נותנים עיניהם בו, מיד נשרף. באותה שעה יצאה בת קול וציוותה עליהם לחזור למערה, כדי שלא יחריבו את עולמו של הקב"ה. לאחר שנה כשיצאו שוב מהמערה בערב שבת, פגשו אדם שרץ בדרך ובידיו שני בדי הדס, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור", ונתיישבה דעתם בראותם את חביבות המצוות של ישראל.

פשיטא שגם קודם לכן ח"ו לא ביקשו רשב"י ובנו להזיק לאיש, אלא שלפי שיקול דעתם היה זה חטא גדול להעדיף חיי שעה על פני חיי עולם. אולם מראה ריצת אותו אדם, כשההדסים שבידו הכריזו על גישתו החמה ושמחתו לקיום המצוות היא שמנעה את הפורענות. ומכאן שבדורות שבהם לא היתה שמחה מלאה בקיום המצוות נחשפו לקיטרוגים בגין העבירות שהיו בידיהם ובעקבות כך קיבלו עונשים כבדים.

מסופר כי ה"צמח צדק" זצ"ל נשאל פעם על ידי אחד מחסידיו מה עליו לעשות כדי להתאזר בשמחה. השיב ה"צמח צדק" מתוך פליאה: וכי אפשר שלא להיות שרוי תדיר בשמחה?! הן רק האמירה של ברכת "שלא עשני גוי" שבשחרית, צריכה למלא את היהודי בשמחה שתציף אותו כל היום, ודי בזכירת עובדת היותו יהודי כדי להיות שרוי תמיד בשמחה.

עלינו לקבל על עצמנו להיות שמחים בזכות שזכינו להיות עם סגולה ולהיות בנים להקב"ה. ואזי נקבל בהקפה, גם אם מועטה. אך בעקבותיה נוכל לפרוע חובותינו ולזכות לכל הברכות הכתובות בתורה.