"הצור תמים פועלו..". לדעת המהר"ל בא מקרא זה לענות על תלונה אפשרית. מכיוון שבהמשך השירה נזכרים חטאיהם של ישראל, היה מקום לומר שהיות ואפשרות החטא באדם היא מצד היצר הרע, וזה הרי הוא מיצירתו של רבש"ע, אם כן הוא האשם בחטאינו, ואין לו לבוא אלינו בטענות. ואמנם טענות מעין אלו נשמעות גם בימינו, כאשר עו"ד מבקש מבית המשפט לשלוח את לקוחו הפושע "להסתכלות", בטענה שאין הוא אחראי על מעשיו, כי היה מוכרח לפעול כפי שפעל.
ובאמת יש לטענה זו סימוכין אף מפי הקב"ה. הגמ' בברכות לא,ב מביאה טענה זו בשמו של אליהו. "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנא' 'ואתה הסיבות את לבם אחורנית'. ומנין שחזר הקב"ה והודה לו, דכתיב 'אשר הרעותי' (מיכה ד,ו). ופירש"י: "אני גרמתי להם, שבראתי יצה"ר".
כנגד זה מעידה התורה "הצור תמים פועלו.. א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". שגם אם אמנם ברא יצה"ר, הרי הכין מראש כוחות שבעזרתם יוכל האדם להתגבר על יצרו הרע, וסוף סוף, הכל תלוי בבחירתו.
בעניין זה מזכיר המהר"ל בדרשתו לשבת שובה את דברי הגמ' (נדה לא,ב) אודות התינוק, שבמעי אמו מלמדים אותו כל התורה כולה, וכשיוצא לאויר העולם סוטר המלאך על פיו ומשכיח ממנו כל מה שלימדוהו. והתמיהה עולה מאליה. אם לימדו, מדוע משכיחים. אם משכיחים, מדוע ללמדו?
התשובה לשאלה זו היא שרבש"ע לא רצה לברוא אדם בשלמות, שא"כ לא היתה תועלת בבריאתו, שהרי כל חייו הם בחינת "נהמא דכיסופא". מאידך, אם יברא בריאה חסרה, לעולם לא יוכל להגיע אל שלמותו בכוחות עצמו. ועל כן מלמדים אותו את כל התורה. לימוד זה אינו דווקא ענין אינטלקטואלי, אלא שמחדירים בו נשמה הספוגה בכל האידאלים של תורה. לאחר מיכן משכיחים אותה הימנו. כידוע השכחה אינה עקירה למפרע, אלא הדחקה. כך שהתורה עדיין נמצאת בו בכוח, אך לא בפועל. מעתה מוטלת עליו החובה להוציאה אל הפועל בכוחות עצמו ובבחירתו החופשית, אך הוא מסוגל לזה, כיוון שהתורה מוטבעת בו בטבעו.
ובאמת זהו יסוד התשובה. בריאת האדם והעולם בכלל, איננה מתחילה מלמטה ומתפתחת כלפי מעלה, אלא תחילתה למעלה באין סוף, באלוקות, והיא ירדה ירידה גדולה למטה, אל החומריות. "מהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה. ההוויות מתגלות בתור ירידה מאלוקיות לעולמיות" (אורות התשובה יא). מעתה החובה היא לשוב אל המקור האלוקי, אך הדבר אפשרי, כיוון שכבר היינו שם. "ושבת עד ה' אלקיך".
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')