שלהי יום הכפורים.
המוני מתפללים יוצאים מבתי הכנסת, עושים את דרכם ברחובות ובסמטאות הערים והשכונות לכיוון ביתם, כדי לסעוד את סעודת החג בסיום הצום.
והנה, בחלוף שעה קלה בלבד, טרם הסתיימה הסעודה, כבר החלו להישמע בחלל קולות הפטישים והמסורים המלווים את בניית הסוכות לחג הקרב ובא.
לכאורה נראה קשה, כיצד ייתכן מעבר חד וניגודי שכזה בין קדושת יום הכיפורים ותפילותיו להמולת בניית סוכות החג? אולם באמת, אין כלל ניגודיות בין השניים, לפי השקפת היהדות.
הקודש והחול אינם בהכרח סותרים האחד את רעהו. אדרבה, מעשי החול צריכים להביא את הרעיונות והאידיאלים של הקודש לידי ביטוי בעולם המעשה ולתת להם לבוש והופעה בחיים הממשיים.
בעולם היהדות אין כמעט אמירות ודיונים מופשטים חסרי אחיזה בקרקע המציאות. כל בירורי הרוח הנשגבים מכוונים לפיתוח וטיפוח החיים הממשיים, בערכם הנשגב והנעלה.
התורה מדגישה בפנינו: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי " - אין אנו נדרשים להיות כמלאכים (כאלו יש הרבה בשמים), ואף לא אנשים חומריים בלבד, כי אם להיות אנשים של קודש, המופיעים ומביאים לידי ביטוי את הקדושה השמיימית בחיי הבריות. כאן בעולמנו זה.
אם כן מעבר מיוחד זה, בין ימי הסליחות של חודש אלול, תפילות ראש השנה ויום הכיפורים לאחיזה בפטיש ובניית הסוכה, מבטא את הקשר האמיץ בין הקודש והחול, על פי השקפת היהדות.
יתר על כן נראה שלפי רעיון זה אפשר להבין את הציווי המיוחד על השמחה בחג הסוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". דווקא לנוכח המעבר בין החגים הללו, בו אנו מביאים לידי ביטוי ממשי בחיים את תכני הקודש, אנו בהחלט שמחים, שמחה יהודית טיפוסית בחיבור הקודש והחול כאחד.