1.

בתום עונת הסליחות, צריך לבקש סליחה מהכותל. אשמנו, בגדנו, חטאנו לו. הייתי ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים כמעט בכל ערב בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. על פי הערכת המשטרה והנהלת הכותל, היו שם כשישים אלף איש מדי יום. בליל הסליחות האחרון, ערב הצום, הגיעו כמאה אלף בני אדם.

הסמטאות הצרות היו צפופות בגלל פקקים אנושיים. בתי הקפה והחנויות התמלאו בלקוחות, ולא הצליחו להכיל את כל מבקשי הבייגל, הפלאפל והפיצה. התורים גלשו אל הרחוב. בכל מקום פנוי ולא פנוי ניתן היה לראות קבוצת מטיילים מתנגשת בקבוצת מטיילים, כשכל מדריך מרעים בקולו קצת יותר, כדי שאולי ישמעו אותו. זה לא עזר. מישהו אמר לי שקוראים לזה "סיורי סליחות" בגלל ה"סליחה, סליחה" שאנשים אומרים זה לזה, כשהם נתקעים או מנסים לעקוף.

שתי קבוצות לא היו שם, בפסטיבל הזה. מוזר, אלה הקבוצות שבהן אנחנו עוסקים כל השנה בפולמוס העגום סביב הכותל: החרדים והרפורמים.

החרדים מגיעים בהמוניהם לכותל בכל ימות השנה, אבל דווקא בתקופת הפריים-טיים הזאת, הם כמעט ומדירים רגליהם מהאזור בשעות הערב. "אין שום קריאה פומבית או רשמית לעשות כך," הסביר לי צעיר חרדי שבכל זאת הגיע לשם, "אבל כולם יודעים שזה לא מתאים לבוא בתקופה הזאת. פשוט תסתכלי מסביב", הוא אמר. הסתכלתי. השעה הייתה כמעט חצות. קבוצת רוכבי אופניים בדיוק סיימה טיול רכיבה ברחבת הכותל, כשלצידה חבורת נערים ונערות עם תופים ושופרות, רוקדים ושרים בעודם מחכים בתור הארוך להיכנס כבר פנימה. "אין פה הפרדה בין גברים לנשים, אין פה צניעות מינימלית, זה לא בדיוק בשבילנו".

ואם חרדים רבים ניסו להגיע לשריד בית המקדש בשעות פחות צפופות, הרי שהקבוצה השנייה, הלא-אורתודוכסית, נעדרה משם לחלוטין. מדי ראש חודש, כ-50 "נשות הכותל" שמגיעות לפה גורמות למקום להפוך ל"אייטם" סוער, שבו יש יותר שוטרים וצלמים מאשר מתפללים. כך נוצר הרושם השגוי שזהו הכותל המערבי, ארבעים ושש שנים אחרי שחרורו: זירת מאבקים.

והנה פתאום, בחודשי אלול ותשרי, בלי שום מודעת פרסום וללא שום גוף שמארגן זאת מלמעלה, כמיליון ישראלים שרובם חילונים ומסורתיים פשוט מגיעים לכאן. אי אפשר היה לאפיין ולתייג אותם בשום צורה. הם הגיעו מכל הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה. ועדי עובדים, חיילים, סטודנטים, תלמידי בתי ספר וגם סתם, משפחות פרטיות. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהכותל הוא שלו, ומתחיל ללכת.

בעזרת הנשים ובעזרת הגברים קשה היה למצוא מקום, גם בעמידה. סמוך אליהן, שוכנת לה "עזרת ישראל" שהושקה לאחרונה כ"מתחם תפילה משותף לגברים ונשים", בניסיון להיענות לבקשת "נשות הכותל". בתמונה שלמעלה אפשר לראות את התוצאה: שומר בודד עומד שם, שומע מרחוק את הקרחנה ברחבה המלאה שהיא, מתברר, עזרת ישראל האמיתית.

2.

40 שנה למלחמת יום הכיפורים. התאריך העברי מאחורינו, הלועזי עוד לפנינו, וכל אירועי הזיכרון בעיצומם. מה פשר האובססיה? מה השארנו שם שאינו פתור, כבר 40 שנה? איני יודעת. נולדתי אחרי. הדור שלא ידע את ימי האופוריה ולא ידע את ימי הדכדוך, מביט בימים האלה מהצד, שותק ולומד.

אבל העיסוק במלחמת יום הכיפורים במלאות 40 שנה מוכיח שאפשר תמיד לחדש, לרתק, למצוא זווית מקורית. אם בוחרים נושא ומתמקדים בו לעומק מגלים שאין סוף לחומר החדשותי, הארכיוני וההגותי שניתן למצוא. עכשיו בואו נדמיין שהתקשורת הישראלית הייתה בוחרת לטפל ככה כל שנה מחדש ביום כיפור עצמו.

3.

ואולי זו לא הייתה רק "מלחמת יום הכיפורים", אלא גם, בעצם, "מלחמת סוכות". כך לפחות עלה מכנס שערכה ביום שלישי השבוע ישיבת הכותל, ישיבת הסדר ירושלמית ותיקה, במלאות 40 שנה למלחמה. נשיא הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, קיבל שם בחום את המוני תלמידיו ("צוציקים בני 20 שפתאום הפכו בני 60"). באולם ההומה סיפרו כולם אמנם כיצד נעקרו בעיצומו של היום הקדוש מתפילת יום כיפור אל מלחמת יום כיפור, אבל רוב הזיכרונות עסקו בכך שארבעה ימים אחר כך הגיע חג הסוכות. חלקם נזכרו איך שרו, תוך כדי הקרבות, את פסוקי ההלל שנוהגים לומר בתפילות החגיגיות של הימים האלה. חלקם סיפרו איך בבוקר איבדו חברים, ובערב ניסו בכוח לשמוח ולרקוד, "זכר לשמחת בית השואבה" של סוכות. חג שכולו שמחה ויציאה אל הטבע, הפך לחג שכולו חששות ויציאה אל הקרב.

מעניין איך גם בתוך התופת, פרטי ההלכה הם שהטרידו אותם. מאות מהלוחמים בחזית הצפונית או הדרומית מצאו עצמם, לצערם הרב, בלי ארבעת המינים, בלי סידורי תפילה לחג, בלי ספרי תורה ובעיקר – בלי סוכות.

לפני שיח הלוחמים באולם של הישיבה, נשא הרב הדרי את הנאום המרכזי. הוא העלה עוד ועוד זיכרונות מאותם ימי סוכות שעברו על תלמידיו בשנת תשל"ד: "זה היה ביום שלישי בערב, בתעלת סואץ. המתח היה אדיר. אחרי יומיים של לחימה עזה, אבדות כבדות וחשש גדול מהאויב. המח"ט אברהם ברעם העביר לצוותים תדריך לפני קרב, ואחרי שסיים את הפקודה הוא קרא: 'האם הכול ברור, האם יש למישהו שאלות? כן. קם יצחק צפתמן, מחיילי ישיבת הכותל, ואמר: 'מחר ערב סוכות ואנחנו רוצים שתדאג לנו לארבעת המינים'.

אחרי המלחמה, סיפר המפקד הזה, שהגדיר את עצמו רחוק מתורה ומצוות, שאם האדמה הייתה רועדת מתחת לרגליו ובולעת אותו הוא היה פחות מופתע מאשר מהבקשה המוזרה הזאת. ארבעת המינים באמצע מלחמה? אבל צפתמן התעקש: 'אנחנו חייבים ארבעת המינים'. המפקד, כשהעביר באותו ערב לעורף את הבקשות לציוד הנדרש, הוסיף גם: 'ותשלחו ארבעת המינים'. בהתחלה צחקו עליו בקשר אבל בסוף השתכנעו. בבוקר למחרת הגיעו לשם גם ארבעת המינים. צפתמן ביקש מהמפקד שייטול לולב ויברך ואמר לו שהמצווה תהיה לזכותנו, הלוחמים, כדי שננצח.

"שנה אחר כך, בערב סוכות, צפתמן יצא מהישיבה, קנה ארבעת המינים ונסע לביתו של המפקד בחולון. אבל יחד עם הלולב, ההדס, הערבה והאתרוג שקנה הוא נתן למפקד גם את ספרו של יגאל ידין. המחקרים הארכיאולוגיים האלה שלו החלו להתפרסם באותן שנים והרמטכ"ל הישראלי ידין גילה איגרת עתיקה שבה הרמטכ"ל הקדום בר כוכבא, בזמן חג הסוכות, בזמן מלחמה, דואג לעצמו לארבעת המינים. זו איגרת שבר כוכבא כותב לאדם ששמו יהודה בר מנשה. הוא מודיע לו שהוא ישלח לאזור עין גדי שני חמורים משלו, כדי להעמיס עליהם לולבים ואתרוגים, עבור כל המחנה של בר כוכבא. צפתמן רצה להראות למפקד שגם בר כוכבא, לפני אלפיים שנה, בזמן המלחמה ברומאים, חשב על המצווה הזאת והתאמץ לקיים אותה".

המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו