חלפו להם ימי החג השמחים ואת עין השמש ותכול השמים, החלו מכסים ענני גשם. אור היום קצר ומשך הלילה קודר, כלבבות האנשים לעיתים.
הרב קוק ביופי-לשונו טבע פתגם לחודש מרחשוון הבא בפתחנו: "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".
ממתיקה נשמת האדם את מרירות ימי החודש. מאירה היא את עלטת השמיים, ודוק הערפל בעצמו מפיק אור נעים מעוצמת הארתה, "נשמה שנתת בי טהורה היא".
בראשית ימי החורף, כשהגשם דופק בחלונות, ללא המון חוגג בימי מועד, נתכנס פנימה, נדליק את הנשמה לאבוקה מאירת אדם ומשפחה, לאבוקה המפיקה אור נעים.
בפרשת השבוע, בעקבות חטאי האנושות, מביא הקב"ה מבול על הארץ. האנושות והחי שעל פני האדמה אובדים, ורק נח, משפחתו ומבחר מבעלי החיים נשארים בתיבה.
התורה מגלה לנו מדוע דווקא נח שרד את המבול: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח". אולם נחלקו חז"ל במידת צדקותו של נח; יש מרבותינו שדרשו אותו לשבח, ויש שדרשו אותו לגנאי, באומרם: "לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
איזה פגם מצאו חכמינו במידת צדקותו של נח?
נח, כשמו כן היה, נח וטוב לשמיים ולבריות, עשה את שנדרש ממנו ודאג להגנת משפחתו. אולם צדקותו זו נשארה בחלקתו הפרטית בלבד. כאשר אומר הקב"ה לנח: "קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", אין אנו שומעים התייחסות כלשהי ממנו. הוא משלים עם הגזירה, ואין בו שאיפה ורצון להניא את הדור מדרכו הרעה ולהציל בכך את העולם כולו מהשחתה.
בעולם החסידות קוראים לצדיק כזה "צדיק בפרווה", כלומר שצדקותו נותרת בד' אמותיו בלבד, והוא איננו חש את האחריות להשפיע ולהיטיב עם העולם.
לעומת נח, בפרשה הבאה אנו פוגשים את אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, שביסוד פעולותיו הרבות למען הכלל, עומד הרצון להיטיב ולהאיר את אור האמת לעולם כולו. כשמודיע לו הקב"ה על רצונו לכלות את העיר סדום, הוא טוען כלפי הבורא: "האף תספה צדיק עם רשע?... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".
נחבר את ראשית הדברים עם אחריתם: פעמים רבות זוכה אדם לאור פנימי עמוק, מחייה ומשמח, גם בעת שהשמיים קודרים, וזאת כאשר הוא יוצא מד' אמותיו וליבו פתוח ומקרין אהבה ואכפתיות כלפי הסובבים אותו.