חז"ל מלמדים אותנו יסוד חשוב מתוך הפרשה: "גדולה הכנסת אורחים, יותר מהקבלת פני השכינה".
מספרת התורה שאברהם אבינו זכה להתגלות אישית של בורא עולם, דבר שכל בני האדם עלי אדמות משתוקקים אליו. והנה בעיצומה של אותה התגלות, רואה אברהם לנגד עיניו שלושה נוודי מדבר, אורחים בלתי קרואים שנקלעים לפתח אוהלו.
אברהם אינו משתהה, ומיד פונה לעזרת האורחים, מספק להם את מזונם וכל צרכיהם ומציע להם להשתמש באוהלו כאכסניה. לכאורה קשה – כיצד יתכן שאברהם מניח ועוזב את המצב המרומם של התגלות הקב"ה והשראת שכינתו, לטובת הכנסת האורחים והדאגה לצרכיהם?
אלא שבמעשה זה מתגלית בפנינו דמותו הענקית של אברהם אבינו, ובשיאה – אהבת הבריות המקננת בקרבו לאין קץ. תכונה מופלאה זו מתגלית במשך כל חייו של אברהם, כאשר הוא נוטל חלק במלחמת עולם כדי להציל את אחיינו לוט, וכאשר הוא יוצא מגדרו, כדי להציל את אנשי סדום הרשעים, ומסנגר עליהם בפני בורא עולם.
אהבת הבריות של אברהם אבינו, אינה מונעת משיקולים מצומצמים ומאינטרסים אישיים, כי אם נובעת מהכרה במעלתו העליונה של האדם, אשר צלם אלוקים מצוי בקרבו.
ברוח זו אפשר להבין את מאמר חז"ל שהופיע בפתח דברינו ואף את מעשיו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" – בהכנסת האורחים עצמה ישנה אף "הקבלת פני שכינה", שכן עשייה זו נובעת ממעלת צלם אלוקים שבאדם. על כן, מעשה זה גדול הוא יותר מהקבלת פני השכינה לבדה.