על ברקת, בג"צ והרב צוקרמן זצ"ל
על ברקת, בג"צ והרב צוקרמן זצ"ל

1.

ניר ברקת אינו מלאך, משה ליאון אינו שטן. לכן הבחירות בירושלים לא היו באמת סוערות.

ברקת ניצח, כצפוי, אבל חטף הערת אזהרה רצינית. אם רואה חשבון חביב מגבעתיים הצליח לגייס בשלושה חודשים 45% של תמיכה נגדו, ברקת צריך להיות מודאג.

ליאון הפסיד, כצפוי, אבל בעצם לא הפסיד כלום. הוא לא לקח שום סיכון במירוץ הזה, יש לו בית ועבודה לחזור אליהם, ועל הדרך הוא רק הפך מפורסם.

היממה האחרונה של הבחירות אמנם הייתה מעט מותחת, אבל בעצם, בחוגי הבית ובאירועים הפומביים של המועמדים, פשוט לא הייתה אש. אי אפשר היה לצייר את ברקת כאויב החרדים ולהלהיב אותם נגדו. גם ליאון, מנגד, הוא לא מאיר פרוש (שרץ נגד ברקת בפעם הקודמת). אין שום זקן ופיאות לפחד מהם, רק כיפה סרוגה קטנה, וכך גם החילונים לא נבהלו ולא נזעקו.

ובעצם, האם תמיד החרדים והחילונים חייבים לעשות הורדות ידיים, כשרק אחד מנצח? חסיד גור אחד (שהצביע ברקת) אמר לי השבוע שהוא לא מבין מדוע לא יכול להיות ראש עיר שגם החילונים וגם החרדים לא חושבים שהוא נגדם, אלא בעדם. "למה זה חייב להיות זה במקום זה, ולא זה לצד זה?", שאל.

כמה פשוט, כמה מסובך.

2.

הבחירה של הציבור הישראלי בראשי ערים שהוגש נגדם כתב אישום אינה הצבעה נגד בג"צ. זו הצבעה נגד טחנות הצדק שטוחנות לאט מדיי. אף אחד לא רוצה ראש עיר מושחת, אבל אף אחד לא רוצה להדיח ראש עיר טוב בגלל הליך משפטי שיכול להימשך עשור, ויכול להסתיים בזיכוי מוחלט. אם חקירה משטרתית נגד ראש עיר מכהן הייתה מסתיימת סופית תוך כמה חודשים כל המצב המביך הזה היה נמנע. בינתיים, התושבים יודעים שהקדנציה יכולה להסתיים, והמשפט לא.

פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", ובעצם כל ספר בראשית, מדגישים את הזריזות כתכונה מרכזית אצל אבות האומה. אברהם לא מתואר רק כמכניס אורחים דגול, אלא גם כמי שמזדרז מאוד לתת להם לאכול ולשתות ולנוח. "וימהר", כתוב בתורה על אברהם שרץ לבשל לאורחיו, וגם לשרה אשתו הוא אומר "מהרי". גם בסצינה המפורסמת ליד הבאר, שבה העבד של אברהם אבינו יוצא לחפש כלה מתאימה ליצחק, הדגש אינו רק על החסד הרב של רבקה אמנו, אלא גם על הקצב. רבקה מסכימה להשקות את העבד הצמא וגם את כל הגמלים שלו, אבל השאלה היא איך. היא לא עושה זאת לאט, בעצלתיים, אלא בזריזות מרבית. פעמיים התורה כותבת "ותמהר" כשהיא מתארת את רבקה שממלאה את הכדים במים.

מספר בראשית ועד ימינו, ארון הספרים היהודי משבח רבות את מידת הזריזות. משפט חסידי ידוע יוצא נגד הדחיינות וקובע כך: היצר הרע אף פעם לא אומר לך "אל תעשה", הוא פשוט אומר לך "תדחה את זה קצת לאחר כך".

3.

הרב אברהם צוקרמן נפטר בשבת שעברה בגיל 98. הוא עמד בראש ישיבת בני עקיבא הראשונה, על הגבעה ביישוב כפר הרא"ה, שהתפתחה לעשרות מוסדות בכל הארץ. אלפי תלמידים שלו ליוו אותו שם למנוחות ביום ראשון בצהריים וסיפרו על דרכו החינוכית, אבל מזכ"ל בני עקיבא, דני הירשברג, עלה לבמה ופשוט שר. מילה במילה הוא החל לשיר את המנון בני עקיבא, שנכתב בשנת 1932 על ידי הרב משה צבי נריה, שותפו של הרב צוקרמן להקמת הישיבה התיכונית הראשונה. ובקהל – נערים ונערות, חיילים וחקלאים, רבנים וחברי כנסת פשוט הצטרפו: "יד אחים לכם שלוחה / הנוער החביב / על דגלנו כולכם / חנו מסביב / יזהיר לכם כוכב תורה / דרככם סוגה בעבודה". הסתכלתי מסביב. זה טבעי לשיר בגרון ניחר בגיל 15 המנון של תנועת נוער, אבל קצת מביך בגיל 60. כמה פאתוס יש במילים המליציות האלה שביקשו ליצור דמות של ציוני דתי חולם ולוחם, וכמה קל להיות ציני כלפיהן.

לאט לאט המבוכה נעלמה. גם הרב הראשי דוד לאו והשופט צבי טל והשר נפתלי בנט הצטרפו. פה ושם צצה דמעה. "מולדת זו, ארץ אבות / ארצנו הקדושה / מידי אביר-יעקב / לנו מורשה / ראשינו בעמקי תורתה / כפינו ברגבי אדמתה / בלב אמיץ ובעזרת השם / עלה נעלה".

כשזה נגמר, כל אחד מיהר להתנער, לחזור לאזור הנוחות, להסתכל בסמארטפון שלו.

4.

פעם הציונות הדתית הקימה רק ישיבות תיכוניות. אחר כך התנחלויות. היום היא מקימה גם גרעינים תורניים. מדובר בקבוצות של משפחות צעירות שיוצאות לחזק מבחינה חברתית ותורנית יישובים קיימים, לרוב בפריפריה או בשכונות מצוקה. השבוע, בלי יותר מדיי תשומת לב, הפרויקט הזה הוציא מתוכו שני ראשי ערים.

אלון דוידי, יליד באר שבע, הגיע לגרעין בשדרות לפני 17 שנה. הוא חשב לעסוק בחינוך, אבל המציאות הביטחונית דחפה אותו לפוליטיקה. ב-2006, אחרי ששני טילים נפלו סמוך לביתו, הוא עלה לריאיון מוצלח בגלי צה"ל. לאט לאט הפך לדובר בלתי רשמי של העיר והקים את "המטה לביטחון שדרות". מתנגדיו טענו שהוא "מתנחל מתוסכל מההתנתקות שתופס עלינו טרמפ" אבל דוידי הוכיח שהוא שדרותי אמיתי. בבחירות הקודמות לראשות העיר הוא קיבל 25% מהקולות ונשאר באופוזיציה, וביום שלישי בלילה השבוע הונף על כתפי התושבים כראש העיר החדש, שהיה מועמד מוסכם של הליכוד, העבודה והבית היהודי.

בלוד, הונף באותה שעה על הכתפיים עו"ד יאיר רביבו, חבר הגרעין התורני בעיר, מועמד הליכוד. הוא גדל בלוד, כיהן כמנכ"ל העירייה, ובקמפיין שלו דיבר בעיקר על תעסוקה, חינוך ובניית שכונות חדשות.

עם כל הכבוד לדרעי, ליברמן ונתניהו, מתחת לכל הכותרות הפוליטיות של השבוע, שני הניצחונות האלה משקפים שינוי חברתי עמוק ושקט שמתרחש בפריפריה.

5.

תופעה תמוהה: החרדים נהנים מאוד לצטט את הסקרים על התרסקות יאיר לפיד. גם הח"כים של המגזר וגם חרדים מן השורה מתענגים על הנתונים לפיהם "יש עתיד" מאבדת מחצית מכוחה ושרוב הציבור מאוכזב משר האוצר. מה בעצם פשר השמחה? האם הם לא מבינים שככל שלפיד יצלול בסקרים, הנושא שבו הוא יעסוק יותר מכל הוא מלחמה בחרדים?

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו