כל אדם חי את המתח בין היותו פועל במציאות לבין היותו נפעל בה. זהו המתח שבין ביטחון והשתדלות.
מצד אחד על האדם לפעול ולהשתדל בעולם הזה, אך מצד שני עליו לבטוח בה' שיפעל לו את כל מחסורו. בחיי כל אדם קיים ההכרח לקשר בין השניים, והוא שיוצר את הסיבוכיות הגדולה שבה אנו נתונים לכל אורך חיינו.
המתח המסובך שבין ביטחון והשתדלות ובין הפעילות והנפעלות, הוא כטלטלה עזה המתרחשת ללא הרף בין שני הקצוות הללו. כאשר אדם זורע ועמל במיצוי כוחות הגוף והנפש על מנת להוציא תמורה, תמיד נקרות בדרך הפתעות ותקלות לא מתוכננות שיש להתמודד עימן- אבן, מהמורה, קלקול או "באג" במערכת.
על פי רוב אדם משקיע בפעילותו יותר כוחות מכפי שתכנן להשקיע, מפני הדברים הבלתי מתוכננים המתרחשים בדרך ה'.
במפגש עם תקלות שאינן בשליטת האדם, הופך האדם מהיותו פועל להיותו נפעל במציאות. אך דווקא הפיכתו של האדם להיות נפעל, מצריכה ממנו לפעול ביתר שאת וביתר מאמץ על מנת להתגבר על התקלה הבלתי צפויה, ולהמשיך במלאכתו להשגת יעדיו. אם בתחילה פעילות האדם הייתה בשליטתו, לאחר המפגש עם היותו נפעל, הוא מוכרח לפעול שלא על פי בחירתו.
התקלות הבלתי מתוכננות המתרחשות בחיינו, מעוררות בנו את הידיעה שבאמת, על אף הפעילות, העמל, העשייה והמאמץ, הדברים אינם תלויים בנו כלל. בעצם הכול תלוי במה שנגזר משמים: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה". אין זה משנה כלל עד כמה אדם יעמול, שהרי הוא לא ירוויח אפילו גרגיר חיטה אחד יותר ממה שנגזר עליו. הקוטביות המתגלה בין היות האדם פועל ושולט במציאות לבין היותו תלוי ונפעל בה, היא קוטביות המתגלה תדיר בסיבוכיות שבחיינו. סיבוכיות זו יכולה לגרום לתסכול גדול, לרפיון ידיים ולחוסר הבנה.
קיימות שתי דרכים שבהן ניתן להימנע מתסבוכת זו. דרך אחת גורסת שיש למעט בצורך בביטחון. אדם הנוקט בדרך זו טוען שהביטחון הוא דרך לצדיקים, או שייך לאדם שמיצה את ההשתדלות עד תום. בכך הרי הוא פוטר עצמו בדרך כלל מן הביטחון, שהרי כמעט לעולם ההשתדלות אינה מסתיימת, והעולם מזמן לנו פעילות ללא הרף. דרך שנייה, הפוכה, גורסת שיש להסיר אחריות מהעולם הזה. אדם הנוקט בדרך זו טוען, שאם בין כה וכה כלום לא תלוי בו, אין צורך בכלל להתייחס לעולם, אלא לחיות רק בשמי שמים, בביטחון ובדבקות אלוקית.
גם בקרב גדולי ישראל הדעות חלוקות בין הקטבים השונים. יש מגדולי ישראל שהעלו על נס את עניין ההשתדלות כעיקר מהבחינה המעשית, ויש רבים מרבותינו אשר העלו על נס את הביטחון כדרך עיקרית. לכולי עלמא, קיים מתח תמידי, כיוון שבאמת מוטל על האדם להיות יחד ובו זמנית הן בהשתדלות והן בביטחון.
ננסה להתבונן במפגש בין שני הקטבים הללו, בין ההשתדלות לביטחון, כאשר מצד אחד האדם צריך לעבוד ולפעול, ומצד שני בעצם אין לכך כל משמעות. הבעש"ט סיכם זאת בקצרה בצמד המילים 'זריזות במתינות'. אנו נבאר כאן את הדברים בדרך ארוכה יותר- כיצד צריך שיתרחש מפגש זה בחיינו, בחיי הפרט ובחיי הכלל, בעניינים הגשמיים ובעניינים הרוחניים.
(מתוך שיחתו השבועית של הרב יהושע שפירא לפרשת השבוע)