"דרך ארץ קדמה לתורה", וע"כ הקדימה התורה ספר בראשית למתן תורה, שאם אין דרך ארץ אין תורה. וכך הקדים הרמב"ם הל' דעות להל' תלמוד תורה.
אחד מעניני דרך ארץ הוא נושא הלבוש. יש הסבורים שעיקר האדם הוא מהותו הפנימית ומעשיו וע"כ אין ליחס חשיבות מרובה להופעה החיצונית, ומשום כך אין כל רע בלבוש מרושל וישן, ואף אין צורך להקפיד על נקיונו. אך אין דעת התורה כן.
"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות". בזוהר נאמר: בן יכבד אב, זה עשו, שלא היה אדם בעולם שמכבד את אביו כעשו. אמר רשב"ג: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, וכשהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.
בהפטרת השבוע הקודם קראנו "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו". חז"ל העמיקו בדבר. "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט" אמר ריב"ח: כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנא' והמלך דוד וכו' " (ברכות ס,ב).
הרב קוק זצ"ל הסביר את הקשר בין ביזוי הבגדים לעובדה שלא חיממו אותו. לאחר החטא הלביש הקב"ה את אדם וחוה בגדים. עיקר עניינם של הבגדים אינו לחימום הגוף, שדבר זה קיים גם אצל בע"ח, ואצלם הדבר מצוי באופן טבעי, בעורם וצמרם, ומדוע נגרע האדם? אלא באדם הנברא בצלם אלקים באים הבגדים לכבודו, לכסות ערוותו, וזוהי מעלתו של האדם וייחודו, ודרך אגב הם גם משמשים אותו לחימום. כאשר אדם מזלזל בערך המוסרי של הבגדים, הוא מזלזל בעיקר, ואז גם הצד הטפל שבו אינו מתקיים, ואינו מגן עליו מפני הצינה.
וכ"כ השל"ה "והטהרו והחליפו שמלותיכם, שהלבושים הם לבוש לגוף, והגוף לבוש לנפש, ובטהרת המלבושים יעורר טהרת הגוף, וטהרת הגוף יעורר טהרת הנפש" (שער האותיות, טהרה).
וכך פסק הרמב"ם: "מלבוש ת"ח מלבוש נקי ואסור שימצא בו כתם או שמנונית" (דעות פ"ה). ובתפא"י סוף סוטה כ' שכמו שגופו ומלבושיו נקיים, כך פנימיות מחשבותיו טהורים ונקיים. ובמו"נ כתב הרמב"ם: "כבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפי' במחנה במדבר, כ"ש תוך הערים... וממטרות התורה... הטהרה וההתרחקות מן הלכלוכים והטינופים ושלא יהא אדם כבהמות... ואשר לתיקון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים, גם זה ממטרות התורה (ח"ג מא לד).
ועל אחת כמה וכמה יש להזהר בבגדי שבת "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך בחול".