בפרשת השבוע אנו קוראים על יציאתו של יעקב אבינו לחרן, במטרה למצוא אשה ממשפחת אביו.
עם הגעתו לחרן, נתקל יעקב ברועים הממתינים ליד הבאר באפס מעשה. יעקב תמה על ישיבתם בטלים מעבודה ואומר: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם... הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ". על כך ענו, שהם ממתינים להתאספות כל הרועים, כדי להרים את האבן הכבדה שעל הבאר, ולהשקות את הצאן.
בשומעו זאת אזר יעקב אומץ וגבורה, והסיר את האבן לבדו מעל פי הבאר.
יש לשאול, כיצד מרשה לעצמו יעקב אבינו להתערב כך בחייהם של הרועים, כאיש זר, במקום שאיננו מכיר, ואף למחות כנגדם על מעשיהם?
התשובה היא שבכך מלמד אותנו יעקב אבינו את גודלה של האחריות המוטלת על האדם כלפי כל הסובב אותו, אף מעבר למעגל האישי-המשפחתי המצומצם שלו.
אחריותו של האדם אינה מסתכמת בעזרה לסביבתו הקרובה, במחאה כנגד העוולות המוסריות המצויות בה ובשאיפה לתקנן, אלא עליו מוטלת האחריות אף על הסביבה הרחוקה יותר, להתעניין ובמקרה הצורך לבקר, בענווה ובעדינות, גם את מצבם המוסרי של אנשים זרים לו, ולסייע להם לתקן את חסרונותיהם.
לכן כאשר ראה יעקב אבינו את הרועים שובתים ממלאכה לשווא, דבר המהווה עוולה מוסרית וגזל המעסיק, הוא איננו נרתע מלהתערב בדבר ולמחות כנגדם, בצניעות ובעדינות ("אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם"...).