1.

יום רביעי, תשע בבוקר, בית משפט השלום בירושלים. מדינת ישראל נגד אביגדור ליברמן. השופטים רוצים להיכנס לאולם אבל עורך הדין יעקב וינרוט, פרקליטו של ליברמן, מאחר.

אחרי רבע שעה של המתנה הם נכנסים לאולם עם פסק הדין בידיהם ומתחילים בהקראה. דקה אחר כך, וינרוט מגיע. פרקליט הצמרת הג'ינג'י נורה מתוך המכונית שלו בפתח בית המשפט ומתחיל לרוץ פנימה. שני גרמי מדרגות יש לו לעבור עד לאולם 216. כשהוא נכנס, התוצאה כבר הוקראה והשופטים מקריאים את הנימוקים. עמיתו עו"ד ירון קוסטליץ לוחש לו: "זיכוי, זיכוי, זיכוי!".

כשעה אחר כך, כשהעיתונאים יתפזרו וליברמן כבר יעשה את דרכו לכותל, יספר וינרוט על הפקק הארוך שהיה בכביש 443. את הפקק הזה ליוותה התקשורת בישראל בשידור חי, אבל הפקק האמיתי הוא פקק של 17 שנה, והוא חמור הרבה יותר. ילדים בני 17 נולדו למציאות שבה אביגדור ליברמן הוא חשוד תמידי. ממשלה שכל כך חובבת רפורמות, יכולה לחוקק גם חוק שיגביל את משך החקירות, השימועים והמשפטים. צדק שנמתח ונמרח כך, הוא כבר לא צדק.

עוד שני דברים לא מעודכנים התרחשו השבוע בבית המשפט. הראשון נוגע לטכנולוגיה. כידוע, אסור לשדר מתוך האולם. לכן יושבים בפנים עיתונאים שמקלידים מהר החוצה, באמצעות תוכנת צ'ט, את מה שהשופטים אומרים. בחוץ, יושבים עיתונאים מול מסכים ומקריאים את מה שמוקלד בפנים, בחופזה. התוצאה מוזרה. למה הציבור בישראל לא זכאי לשמוע בקול צלול וברור את השופטים מקריאים את הכרעתם? סוגיית הצילום באולמות נידונה בוועדה בראשות דורית בייניש, ומסקנותיה פורסמו ב-2004. כמעט עשור חלף, והגיע הזמן לחשוב על הנושא מחדש. הוועדה הרי לא בחנה מה עושים וואטספ, פייסבוק, טוויטר וסקייפ שרוחשים באולם לכבודו של בית המשפט.

העניין הלא רלבנטי השני שקרה ברגעים שאחרי הזיכוי, היה החיבוק החרדי. דרעי, פורוש, ליצמן וישי התחרו אחד בשני במהירות שיגור הודעת הברכה לליברמן, וגם בחום ובלבביות כלפי המזוכה הטרי.

השד הרוסי, השד העדתי והשד הדתי נפגשו בהודעתו של חבר הכנסת אייכלר, שהודיע שליברמן נרדף כיוון שהוא "אינו מהאליטה". למחרת, היומון החרדי "המבשר" כבר פנה אליו במאמר המערכת בקריאה מפורשת: "אביגדור הנכבד, מזל טוב. זו העת לפתוח דף חדש עם אחיך הנאמנים לדת ישראל. בשובך לשולחן הממשלה זכור נא את בוראך ואת עולם התורה. מה שיקבע מעתה אלה מעשיך. מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. שנה את היחס, וכך תוכל להיות זכאי באמת, בעיני אלוקים ואדם".

ליברמן, כך נראה, לא ישיב לחיבוק הזה. הוא לא חוזר לממשלה כדי לשנות את הרכבה, והוא זועם על החרדים בגלל סאגת משה ליאון. מעשיהם הרחיקוהו.

2.

יום שני, שלוש אחר הצהריים, השכונה החרדית מנחת יצחק בירושלים. שיירה דיפלומטית של רכבים שחורים ואופנועים מפריעה לכמה ילדות לקפוץ בחבל, ונכנסת לחניון באחד הבניינים. באותה שעה נמצא נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי, בכנסת ישראל, בביקור רשמי. הוא כבר אחרי הפגישה עם הנשיא ועם ראש הממשלה, ולפני הסיור ביד ושם.

אבל רעייתו, אנה, חורגת באותו הזמן מהלו"ז הרשמי שלו. הגברת הראשונה של פולין ביקשה במפתיע להכיר מקרוב את האוכלוסייה החרדית בישראל. אולי בגלל שורשיה היהודיים, אולי בגלל ששמעה קצת חדשות מהארץ. המארחים מיהרו לחפש ולמצוא עבורה את משפחת וייס, משפחה חסידית חמה וברוכת ילדים, ולארגן לה שעה קלה של יהדות.

ילדה חסידית קיבלה את פניה של האורחת בנגינה בכינור, ואשף המטבח היהודי שמיל הולנד הציג בפניה סוגים שונים של קוגל יהודי-פולני, כשמסביב צי של מאבטחים ומתורגמנים. משפחת וייס דאגה גם להביא מבית אבות סמוך קשישה יהודייה בת 85, ילידת קרקוב, שתקשקש איתה קצת בפולנית ולא באנגלית. קומורובסקי נהנתה מכל רגע. "כמה פעמים אתם נפגשים לפני החתונה?", היא שאלה, "מה לומדים בבתי הספר שלכם? איך קוראים לילדים? הייתם פעם בפולין?". אחר כך התפעלה מהמשפחה הענפה: "אתם באמת יושבים ביחד כולכם, כל המשפחה, בשבתות ובחגים? איך משלבים בין העולם המסורתי לבין העולם המודרני?".

השיחה הערה נעה בין השואה ואנטישמיות לבין מתכונים מהעיירה, אבל לקראת הסוף אשתו של נשיא פולין הטילה פצצה: "תגידו, זה נכון מה ששמעתי, שיש לפולניות דימוי לא טוב בישראל?". המארח, הרב משה וייס, איש עסקים, ניסה להישאר פוליטיקלי-קורקט. "תשמעי, אלה סטריאוטיפים, כמו שיש על כל עדה. אומרים שהפולניות אף פעם לא מרוצות, ותמיד עושות רגשי אשם. יש בדיחה, למשל, על אימא פולנייה שהבן שלה מצלצל אליה, והיא אומרת: הו, שלום לך, אתה יודע שכבר ארבעה חודשים לא אכלתי? הבן המודאג שואל למה, והיא עונה: כי לא רציתי שיהיה לי אוכל בפה כשאתה מצלצל!". רעיית הנשיא הפולני נקרעה מצחוק, עם קוגל בפה.

המפגש יוצא הדופן לא הסתיים לפני חיבוק ונשיקה לכל אחד מהנכדים. כשהיא יצאה, אמר לי בעל הבית: "לארח את אשתו של נשיא פולין זה לא העיקר. העיקר זה לעשות יותר מפגשים כאלה כאן בינינו, בין הישראלים".

3.

פרשת השבוע, פרשת "ויצא", מספרת על יעקב שיוצא מארץ ישראל לבדו, וחוזר אליה עם משפחה גדולה. אבל מתחת לעלילה הגלויה הזאת, לאורך כל הפרשה, מתגלה הקשר בין העולם הפיזי לבין העולם הרוחני. פעם אחר פעם מוכח שהנפש בעצם מובילה את הגוף ועוזרת לו להתגבר על מכשולים.

בתחילת הפרשה יעקב בורח מעשיו אחיו ולא יודע מה יעלה בגורלו. הליכתו כבדה וקשה. אבל מייד אחר כך, בחלום יעקב המפורסם, הוא שומע פסוקים של הבטחה שישוב בשלום לארץ ישראל, ואז נכתב "וישא יעקב רגליו וילך". הפרשנים מסבירים שכיוון שיעקב שמע בשורה טובה והוקל לו, ליבו החל לשאת את רגליו, והליכתו נעשתה קלילה. כלומר, ברגע שהוא הרגיש אופטימי יותר, אפילו הליכתו הפיזית השתנתה.

כעבור כמה פסוקים מגיע יעקב אל באר מים שעליה אבן גדולה שאף אחד לא מצליח להרים לבד. אבל כאשר יעקב רק רואה את רחל מתקרבת – הוא מצליח פתאום להדוף את האבן בקלות. הלב שהזיז את רגליו מפעיל כעת את ידיו.

בהמשך, כדי לזכות ברחל, מבקש אבא שלה, לבן, שיעקב יעבוד אצלו שבע שנים. התקופה הזאת מתוארת בפסוק היפה: "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

שוב מתברר עד כמה הרובד הנפשי משפיע על המישור הגופני. אפילו שבע שנים רצופות של עמל מתיש יכולות להיראות כימים אחדים, אם יש תכלית וסיבה ואהבה מאחוריהן.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו