התחיל מושב החורף של הכנסת וכבר מתברר שהסערות הגדולות בעונה הזו יהיו קשורות לענייני דת ומדינה. 

שלשה חוקים בתחומים אלה עומדים לפתחה של כנסת ישראל. "לא ראי זה כראי זה". אפשר לדרג את היחס אליהם, מן הקל אל הכבד.

החוק הפשוט ביותר שאינו אלא תיקון מנהלי הוא החוק שעבר בשבוע שעבר (הנקרא "חוק צהר"). החוק פותח את אזורי הרישום ומאפשר לזוג (המוכר במדינה כיהודי המותר להינשא) להירשם בכל מקום שלבו חפץ. הכל יודעים שחקיקה זו לא הייתה נצרכת לו הרבנות הראשית הייתה מפעילה את סמכותה ומרסנת את כוחן של רבנויות מקומיות להחמיר ולהרחיק אנשים בשיטת בית שמאי. בגלל חולשתה של הרבנות נאלץ ארגון צהר להוביל את החוק הזה ולשחרר את ידי האזרחים הכבולים ללא שום סיבה הלכתית.

החוק השני שמוגש לחקיקה הוא חוק הגיור (המוגש על ידי אלעזר שטרן) ותכליתו לאפשר לרבני ערים לנקוט במדיניות גיור שאינה כפופה לסמכות המרכזית – הרבנות הראשית.  גם החוק הזה נועד בעיקרו לסייע למפעל הגיור הממלכתי. בהתחשב ביחסה הצונן של הרבנות הראשית למפעל הגיור של הרב דרוקמן ושותפיו נאלצת הכנסת לחוקק חוק "עוקף רבנות" שימשיך את תהליך הגיור ויסייע בחתונתם של המתגיירים. הקושי לעכל את החוק הזה הוא בהיותו נוגס באופן ממשי במעמדה של הרבנות הראשית ומשמש עוד צעד בקריסת המוסד הזה.

שני החוקים הללו הם חוקים מנהליים שמשקפים ויכוח בתוך הציבור הדתי. החוקים נועדו בעיקר להקל על רבנים הרואים עצמם שותפים למפעל הציוני ורוצים לתת כתף ויד לכל אותם מאות אלפי עולים שמזוהים כיהודים על פי הכרתם וזקוקים לגיור על פי ההלכה. המאבק על היחס אל אותם אנשים יצר את הקרע הגדול בין הציונות הדתית לבין היהדות החרדית והחקיקה הזו באה להחזיר למרכז הציוני בישראל את כוחו.

בשונה משני חוקים אלה מובא החוק העוסק ב"ברית הזוגיות" (על חלופותיו השונות) ומתמקד במתח בין מדינה המגדירהעצמה על פי המסורת של עם ישראל לבין מדינה המגדירה עצמה על פי ערכי זכויות האדם של החברה הליברלית המערבית.חוק זה בא לנטרל את כוחה של ההלכה היהודית ולשחרר את אזרחי ישראל משלטון הממסד הדתי.

בסוגיה זו אנו צריכים לשקול רווח מול הפסד.

על פניו מדובר בחוק שמתנגש באופן החזיתי ביותר עם מסורת ישראל. על פי מסורת זו אין מבנה זוגי של נישואין אלא בדרך קידושין שבהם איש מקדש את אשתו. כל מסגרת אלטרנטיבית אינה מסוגלת לייצר את הבית היהודי.

ובכל זאת – יש במדינת ישראל מאות אלפי אזרחים שאינם יכולים למסד את חיי משפחתם על פי המסורת, אם בגלל שאינם יהודים על פי ההלכה (אלא רק על פי זהותם העצמית), אם בגלל היותם פסולי חיתון ואם בגלל שאמונתם לא מתירה להם להתחתן במוסד דתי.

אמנם על פניו נראה כאילו נכנסנו לזירת המאבק בין "מדינה יהודית" למדינה דמוקרטית" אך כדאי מאד לדייק את שפת המאבק. רבים מאזרחי המדינה הדתיים, המבקשים לשמור על יהדותה של המדינה אינם יכולים (ורובם גם אינם רוצים)להשלים עם מציאות זו שבה אוכלוסייה שלמה נתונה למציאות שאינה מאפשרת להם לממש את זכותם ולהקים בית בישראל.

השיטה הנוהגת, שמתעלמת מפגיעה באזרחי המדינה, כבר גבתה מחיר כבד של שנאה לדת ולמוסדות הדת. ברור שצריך ליצור מערכת חדשה של חיים המשחררת את סיר הלחץ הזה ומאפשרת חיים סבירים והוגנים בין דתיים לחילוניים.

אני נוטה לחפש ניסוח הולם לחקיקה בנושא "ברית זוגיות" שישאיר את מושג הנישואין על פי פרשנותו ההלכתית ("כדת משה וישראל") וישחרר את מי שאינו חפץ או יכול להינשא כך לקיים מסגרת חיים משותפת המוכרת על ידי המדינה. להערכתי, רוב רובו של הציבור ימשיך להינשא במסגרת המסורתית, כי החברה הישראלית היא מסורתית. אלה שמנועים על פי ההלכה או מתנגדים לה באופן קיצוני יבחרו בנתיב של ברית הזוגיות ומפלס השנאה ישקע למצולות.