"ויותר יעקב לבדו" – שכח פכים קטנים וחזר עליהם. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם" (חולין צא), שכיוון שיודעים הם שהממון ניתן להם לצורך עבודת ה', הרי כל פרוטה חביבה עליהם.
לצורך עצמם אינם מבקשים מאומה, אך לצרכי חסד וצדקה הם מפזרים הרבה. יעקב לעצמו ביקש רק "לחם לאכול ובגד ללבוש", אך לצדקה הבטיח "עשר אעשרנו לך", שני מעשרות. ופי' חז"ל שהמעשר השני יהיה כמעשר הראשון, כלומר, לא מעשר ממה שנשאר, היינו מהתשעים, אלא פעמיים מהמאה, והוא חומש.
השבוע יתמו ימי בכי אבל מו"ר חותני הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, ראש ישיבות בנ"ע, שהגשים בחייו תכונה זו. הוא עצמו העיד על כך, כפי שכתב בצוואתו: "השתדלנו לא לאגור לעצמנו אלא לעזור לכל אחד ואחד במה שרק אפשר, במידת היכולת ובהתאם לצרכים". כל אחד מבני משפחתנו יכול להעיד על כך. הוא היה "רודף צדקה וחסד". הבנים והנכדים ידעו שכשחסר להם, סבא ירשום צ'ק. אך לא רק לבני המשפחה, חשבונו היה עמוס בהוראות קבע למוסדות וישיבות רבים.
לעומת זאת, לעצמו לא דרש מאומה. מימי נערותו בישיבת נובהרדוק התרגל להסתפק במועט ולהתייחס בכבוד לדברי מאכל. הוא היה מספר שבישיבה היו אוספים פעם בשבוע לחם מהכפריים בסביבה, ולפעמים היו זקוקים לשבור את הלחם בגרזן, וכך עד סוף ימיו היה אוכל הלחם שנשאר, גם אם היה יבש, והיה אוכל את השיירים שהותירו הילדים, ובלבד שלא יזרקו אוכל. את פירורי הלחם היה מרגיל את בני הבית לאסוף ולתתם לתרנגולים בלול של השכן. כשהיינו קונים לו מכשיר חשמלי במתנה, היה המכשיר שוכן כבוד על הארון, עד שלפעמים היינו לוקחים אותו בחזרה.
היה סמל ודוגמא לשמירה על ממון הציבור, כשהיה מכתת רגליו לישיבות השונות ברגל ובאוטובוס, גם בימי זקנותו, ולא היה מוכן שיזמינו עבורו מונית, בטענה שהציבור צריך לדעת ששומרים על כספי ציבור. מנהל הישיבה סיפר שכשהיה מתקשר אליו בשעות היום, היה שואל אם הדבר דחוף, שאם לא, יש להתקשר בלילה, שאז השיחה בטלפון זולה יותר.
בהיותם שני ראשי ישיבה, החליטו הוא והרב נריה, להתחלק במשכורת, כדי שהישיבה לא תצטרך לשלם שתי משכורות, אף שזה הרע את תנאי הפנסיה.
יחסו לפכים קטנים התבטא לא רק בקשר לאוכל. חלק גדול מהריהוט בבית משמש אותם מאז נשואיהם מלפני שבעים שנה, כי כל זמן שאפשר להשתמש בו, היה טוען, אין צורך להחליפו.
אנו תקוה שנערי בנ"ע שקראו את שבטם החדש על שמו, ידעו איזה כתר הונח על ראשם.